התפרקות בנשיקה

☆ פרק 12

השמש האדומה יורדת לה לאט לאט מהשמיים, מתקרבת לה אל הים היפיפה של מליבו באטיות מאוסה. אני יושבת שם, נועצת את מבטי בצפייה אחר השקיעה שתיעלם.

כשהגעתי הביתה בכיתי, כמו בערך כל יום בשבועות האחרונים. הריב היום עם דין השאיר את החור שלי פעור פי שתיים. בעיקר כי הבנתי משהו. דין שונא אותי. אחרת למה שהוא יתנהג אליי ככה? הוא שונא אותי כלכך והדבר הכי מצחיק הוא שאני מאוהבת בו לגמרי.

אני מרימה את עיניי הנפוחות והאדומות אל הרקיע. לא אכפת לי שאני נראית כלכך נורא. הוא ממילא לא מתכוון להגיע, הוא שונא אותי.

השקיעה כמעט כבר שם, נוגעת לא נוגעת בים בכחול. לעזאזל. זאת השקיעה הכי ארוכה שראיתי איי פעם. אני מכווצת את גבותיי ומחכה שהשמש תיגע במים כדי שאוכל סוף סוף לחזור הביתה ולהתייפח על כל הדברים שעוברים עליי לאחרונה.

חום גופו מורגש כשהוא מתיישב לידי על קצה החוף ואני מוצאת את עצמי מופתעת שהוא בכלל בא. אני לא טורחת להביט בדין אלא נועצת את עיניי בשקיעה. הלב שלי דופק והגרון שלי מתייבש כשבדיוק אז השמש נוגעת במים. זה כאילו היא חיכתה שהוא יגיע ויראה איתי את השקיעה.

"מה?" קולו נשמע ואני מבינה שגיחכתי בקול רם.

"שום דבר" אני ממלמלת. דין מסובב אליי את ראשו, מזווית עיניי אני יכולה להבחין בעיניו התכולות מביטות בי. ואז הוא מתקרב אליי. ועוד לפני שאני מבינה מה הוא עושה הוא עוטף אותי בידיו השריריות ומצמיד אותי אליו. אני עוצמת את עיניי, ונאנחת. לא יכולה להאמין שזה באמת קורה. אחריי שלושה שבועות שלמים שנראים כמו נצח. גופי נרפה באופן אוטומטי ולמרות שההיגיון הבריא שלי אומר לי להתרחק ולהזכיר לו שהוא חבר של החברה הכי טובה שלי אני נשארת שם. 

ליבו דופק בחוזקה, במהירות, כמו תמיד. וזה מרגיע. הכל אותו דבר. שום דבר לא השתנה. אני שוכחת מהכל, כל העצב מתפוגג ממוחי ואני שוכחת לגמרי על מה בכיתי בצהריים ובכלל, כל שלושת השבועות האלה.

אני מרגישה סוף סוף מוגנת. שום עצב לא יכול לחדור דרך ידיו השריריות של דין. ואז אני בוכה, הדמעות שלא ידעתי שעוד קיימות בי מתפרצות כמו נהר סואן ואני לא מצליחה להתאפק יותר. הכל יוצא ואני מייבבת בתוך זרועותיו, קוברת את פניי בחזהו כשהוא מחזק את אחיזתו בי ושותק. הוא לא אומר שום דבר, לא מנסה לנחם, לא מנסה להסביר. הוא פשוט שם. עוטף אותי בחום והגנה שלא נגמרת.

כשאני נרגעת אני מעזה לשכב על ברכיו, מה שלא העזתי לעשות שלושה שבועות שלמים. כשידיו החמה והרכה נוגעת בשיערי אני מצטמררת. כבר שכחתי איך זה מרגיש. אני עוצמת את עיניי ומנציחה את התחושה בראשי, מבטיחה לעצמי לא לשכוח את ההרגשה שלנו יחד. כי זה מדהים, ואסור לי לשכוח את זה אף פעם.

"קים" קולו צרוד. וכשאני פוקחת את עיניי בחוסר רצון עיניו לוכדות אותי. אני מכושפת, טובעת בתכלת שלהן וכמעט מאבדת את הנשימה. רק כשהוא מחזיר את מבטו קדימה אל האופק אני נרגעת.