אני נכנסת לכיתה והדבר הראשון שעין שלי מצליחה לקלוט זה את טיפני יושבת לבד. אולי זה בגלל עצם העובדה שאני רגילה להביט בדין בכל פעם שאני נכנסת כדי לוודא שהוא נמצא, אולי זה בשביל השקט הנפשי שלי. דין כמעט ותמיד בא לבית בספר. הוא מחסיר רק לעתים נדירות וגם זה רק כשהוא ממש חייב. זה לא שהוא מת על בית ספר, אני מניחה שהוא פשוט מודע למחויבויות שיש לו. גם בשיעורים, גם כקפטן קבוצת הכדורסל ומן קול אנוכי ומטופש בפנים אומר לי שגם בשבילי. נכון שאני לא אומרת לו מה אני מרגישה כלפיו, אבל יצא לי לפלוט פעם אחת שהנוכחות שלו בכיתה מרגיעה אותי. הוא רק חייך אליי חיוך חם וטוב ומאז הוא מתמיד להגיע. וכשהוא לא מגיע. הוא דואג לעדכן אותי בהודעה קצרצרה עם תמצות קל למה הוא לא הגיע. וזה גורם לי לחייך, זה גורם לי להאמין שבאמת אכפת לו.
מחשבותיי נודדות כשאני מתקדמת לעבר מקומי, כשאני מרימה את מבטי אני יותר ממופתעת לראות את דין יושב שם. אני מכווצת את גבותיי בבלבול ומסובבת את מבטי אל סטפני בתחילת הכיתה ששולחת לכיוונינו מבט נאצה ונראה כאילו היא עומדת לרצוח מישהו. מה לעזאזל קורה פה?
אני מתיישבת בשקט במקומי, על ידו של דין. עד עכשיו הייתי יושבת לבד בסוף הכיתה. זה פשוט כלכך מוזר שפתאום מישהו נמצא לידך. "הכל בסדר?" אני שואלת אותו בשקט.
"נפרדתי ממנה" הוא רוכן אליי ופולט. עיני נפערות, ריח פיו מדיף מנטה ואני צריכה ממש להתאפק לא להצמיד את שפתיי לשפתיו סתם בשביל הכיף.
"אוקיי" אני ממלמלת אליו ומרחיקה את פניי מפניו לפני שאתחיל להסמיק, תמיד ידעתי שדין לא הכי אוהב את סטפני, זאת אומרת, היא הייתה יפה והם היו מתאימים. אבל הוא לא אהב אותה. אף פעם לא. אני רק לא מבינה למה הוא נפרד ממנה אם הוא טרח להישאר איתה עד עכשיו...
"אל תשפטי אותי" קולו הגברי מלחל לתודעתי והבל פיו מורגש על פניי וגורם לי להצטמרר מעט, אני מפנה אל דין את מבטי בבלבול קל.
"אני לא. למה אתה יושב כאן?" אני שואלת אותו והוא מושך בכתפיו באדישות.
"המקום היחיד שפנוי" הוא מסביר קצרות ואני מהנהנת קלות. המורה נכנסת לכיתה ונראה שהמעבר של דין הוא הדבר הראשון שתופס את עיניה הגדולות והשחורות, כי היא מיד מבחינה בשינוי החל בכיתתה. טוב, לא היה כלכך קשה להבחין בכך. כולם התלחשו, דיברו, ונעצו מבטים. הפרידה המתוקשרת הייתה עניין גדול בעיניי כולם.
"דין, מה אתה עושה שם?" היא שואלת אותו מיד. כל המבטים מופנים לכיוונינו ולמרות שאני יודעת שהם מופנים אל דין ולא אליי פניי מאדימות וסומק עולה על לחיי. דין לעומתי נראה נינוח, נו בטח, הוא כבר רגיל לכל המבטים האלה. אני הייתי רגילה להיות נעלמת, בחיים לא קיבלתי אפילו חצי מהיחס שדין קיבל. ולמרות שדין הסביר לי שכל היחס הזה שהוא מקבל זה לא כזה כיף חיים כמו שאני חושבת שזה. לא יכולתי להבין על מה הוא מתלונן, בדיוק כמו שהוא לא היה יכול להבין על מה אני מתלוננת שאני לבד. הוא לעומתי- רצה שקט. היינו הפכים, אבל עם זאת כלכך דומים.
YOU ARE READING
התפרקות בנשיקה
Romanceכשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששו...
