התפרקות בנשיקה

☆ פרק 29

בית הספר שלנו הפך לפופולרי. מסתבר.

מסתבר שלהגיע לחצי גמר של אליפות העולם זה עניין דיי גדול. וכשהמעודדת הראשית היא לא אחרת מאשר השחקנית המהוללת סטייסי קייל. כן. היינו ברי מזל. 

מסתבר.

אבל משום מה, לא הרגשתי ברת מזל. לא הרגשתי אפילו קמצוץ מכך. כולם דיברו על דין. היללו אותו, שיבחו אותו. לא הפסיקו להעלות את השם שלו. כל מי שאיי פעם דיבר או הכיר את דין אדמס חש גאווה עצומה בכל פעם שרק העלו את שמו במקום כלשהו. הוא היה ענק. אדיר. 

ולמרות שהייתי אמורה להרגישה ברת מזל רצינית. העניין רק גרם לי לנשוך את שפתיי בתבוסה ולרצות לקבור את עצמי באדמה על אותם הרגעים שבכלל חשבתי שיכול להיות לי משהו קטן עם בן אדם כלכך ענק כמו דין. תשומת הלב שהוא קיבל מהתקשורת ומכל מקום מתוקשר אחר העיפה לי את הסיכויים הקלושים שהייתי משהו בשבילו לקיבינימט. וזה הוריד לי את הביטחון לאפס. בעיקר כי הוא לא היה השם מדובר היחיד.

תמיד כשדיברו על דין היו חייבים להכניס את סטייסי. לא הפסיקו לדבר על שניהם באותו משפט וזה שיגע אותי. חרפן אותי לגמרי. למה לא יכולים להפריד את המשפטים כשמדברים על שניהם? למה חייבים להכניס אותם לאותו משפט ולגרום ללב שלי להתכווץ ככה?

וכנראה שאני לא היחידה שהדבר הציק לה. כי במהלך כל הנסיעה לאצטדיון ה"קוליסאום" סטפני לא הפסיקה להתלונן על כך שלא הזכירו אותה אפילו פעם אחת. שמאז שסטייסי הגיעה היא הפכה לאוויר. שסטייסי מחצה לה את טיפת הכבוד שעוד נשארה לה אחריי הפרידה בכך שלקחה לה את תפקיד המעודדת הראשית.

ואני לא יודעת בדיוק אם זה היה נכון, מה שכן. סטייסי בהחלט לקחה לסטפני את תפקיד המעודדת הראשית. ובכזאת קלות. שזה שיגע את סטפני לגמרי. אם סטפני הייתה האקסית המיתולוגית של דין, עכשיו סטייסי הייתה. וזה אפילו מבלי להיות איתו.

אני וסטפני שנאנו את סטייסי באותה מידה. בעוד מיילי הייתה מרוכזת בלהשיג את בראיין ולשמור שהפופולריות שהיא צברה לעצמה כשהיא יצאה עם דין לא תצנח את הקרקע.

לא יכולתי לשים אצבע בדיוק מה אני שונאת אצל סטייסי, אולי זה היה עצם העובדה שהיא לא מפסיקה לכרכר אחריי דין למרות שהוא באמת לא בעניין שלה, אולי בגלל שבכל פעם שתלמידים מנסים למשוך את תשומת ליבה היא פשוט מתעלמת מהם וממשיכה ללכת, אולי בגלל שכשהיא נתקלה בי היום במסדרון היא נעצה בי מבט נוקב ואמרה לי להסתכל לאן אני הולכת.

מה שכן, עם הזמן ההערצה שלי כלפיה הפכה לסוג של אדישות. ואולי המילים שדין הטמיע בי באותו היום חילחלו אליי באיזושהי דרך והתחלתי להבין שסטייסי קייל היא בסך הכל בן אדם רגיל. היא לא מושלמת.

וברגעים מועטים שאני מנסה לסדר את מחשבותיי ולהתפכח מהשינה הארורה שהצלחתי פחות או יותר לנמנם באוטובוס המתפרק שהוביל אותנו אל אחד אם לא ה-אצטדיון הכי מפורסם בלוס אנג'לס האוטובוס נעצר. וגל תלמידים ממהר לרדת ולתפוס מקום טוב לצפות במשחק המהולל.