התפרקות בנשיקה

☆ פרק 50

לפעמים נראה שהזמן עושה את שלו, שהזמן גורם לדברים הנוראים שפחדנו מהם כלכך לחלוף ולנשוב כמעט כמו הרוח. הזמן מרפה את הכאב, ולאט לאט סוגר ומרפה את החששות.

אז הזמן עזר לי ולדין, הוא עזר לנו להתגבר על ההתחלה שכלכך פחדנו ממנה, הוא ריפה את כל החששות שהצטברו בתוכי כלכך הרבה זמן.. ואני לא אשקר, אני עדיין מפחדת. כי שום דבר עוד לא נגמר.

למעשה, שלושה שבועות הם שום דבר לעומת מה שאני הולכת להתמודד מולו היום.

אז אולי הזמן מרפה את החששות, אך הוא לא מרפה את הכאב של הבגידה. לפחות לא בזמן קצר כלכך.

אני עומדת מאחורי הקלעים, וסטפני אפילו לא מעיפה לעברי מבט, בכל שלושת השבועות האלה היא לא החליפה איתי מילה ואפילו לא הסתכלה לכיווני. ידעתי שזה מה שיקרה, פחדתי מזה כלכך אבל.. דין לא עזב אותי אפילו לרגע, וסטפני לא העזה לזרוק לעברי חצי משפט קטן, היא לא הסתכלה עליי, אבל אולי זה טוב, כי בפעמים המעטות שהעזתי להביט בה, המבט המאוכזב על פנייה שבר אותי לחתיכות.

אבל סטפני לא נתנה לנֶתק שלנו להשפיע על המקצועיות שלה, החזרות התנהלו כרגיל, הן היו אינטנסיביות יותר וככל שהיום הגדול הגיע כולנו (ובעיקר סטפני) היינו בלחץ גדול יותר. 

ולא יכולתי להאשים אותה בשום דבר, לא בכך שהיא כועסת עליי ולא מדברת איתי, לא בכך שהיא אפילו לא מסתכלת עליי. למעשה, אם היא לא הייתה עושה את זה הייתי חושבת שלא הייתי מישהי משמעותית בשבילה.

הכל היה שונה, הכל היה כלכך מוזר וזה הכעיס אותי ושימח אותי בו זמנית. ההורים שלי היו באופוריה, ובפעם הראשונה שאני ודין נכנסנו בתור זוג הביתה הם לא יכלו להתאפק והתנפלו על דין עוד לפני שהספקנו לבשר להם את הבשורה.

מיילי.. טוב, את מיילי לא ראיתי בערך מאז מה שקרה, היא וסטפני היו מדי פעם ביחד.. אבל היא רוב הזמן דאגה להיות צמודה לבראיין. 

כולם פתאום התחילו לשים לב אליי, ולא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי שמסתכלים, שמצביעים, שמתלחשים. כי דין לא נתן לי להיות לבד בכל הסיפור הזה, ותוך שבועיים כולם כבר התרגלו למצב.. בערך..

דין עבר לשבת לידי בשולחן האחורי וסטפני אפילו לא התווכחה, לעומתה סטייסי עיקמה פרצוף, והבחורה הפופולרית והמפורסמת התחילה לשנוא אותי כמו שלא שנאה אף אחת מימייה. אבל זה לא הפריע לי, כי היא לא אמרה לי שום דבר.. היא לא דיברה איתי ולא פנתה אליי והסיבה היחידה שידעתי שהיא מתעבת אותי כלכך הייתה הפרצופים הרושפים שהיא הייתה שולחת לעברי. או, וגם השיחה ההיא, בשירותים.

"את רוצה שנלך לשבת בספסל הגדול?" הוא שואל אותי בטבעיות כזאת, כאילו אף אחד לא מסתכל עלינו ומדבר עלינו. עיניו היהלומיות נוצצות והתכלת שלהן גורם לי לטבוע בעולם הצלול והכל-כך נעים הזה שלו.