התפרקות בנשיקה

☆ פרק 7

אם יש משהו שהבנתי, זה שיש שני צדדים למטבע. עד היום ראיתי את סטפני הנוראית, שהדבר היחידי שספגתי ממנה זה בעיקר רודנות. אבל אחריי מה שקרה היום גיליתי שהיא בסך הכל הקורבן. ויותר מזה, היא בסך הכל בן אדם.

אז נכון, כסף ומעמד עולה לאנשים לראש. עולה ומחרפן אותם לגמרי. גורם להם לעשות דברים שאנשים בלי מעמד וכסף לא היו מעזים על דעתם לעשות. אבל עכשיו זה נגמר, סטפני איבדה אולי רק את המעמד שלה, אבל היא גם איבדה את השמחה שלה. נכון שהחיוך שלה היה שחצני ונבע בעיקר מהשפלות של אנשים אחרים. אבל כולם ידעו מהיום כל זה עומד להשתנות. סטפני כבר לא תחזור לאותו המעמד שהיה לה בבית הספר- לא בלעדיי דין.

אני מגיעה הביתה מוקדם, שחררו אותנו. כמו שמיילי אמרה. טיפני לא טרחה להראות את הפרצוף שלה בשיעור הריקוד. כולן חיכו לה, למרות שכולנו ידענו שהיא לא תגיע. הריכולים של הבנות עוררו בי בחילה והדבר היחידי שנגלה לעיניי בפלשבקים מייסרים היה הפרצוף של טיפני ברגע שכולם הרימו את היד. וזה היה נורא, בעיקר כי היא האחרונה שחשבתי שדבר כזה יקרה לה.

אני פותחת את דלת הכניסה והבית ריק, דומם. כרגיל. אני נכנסת לחדר ועיניו התכולות נגלות לפניי, המבט המתייסר שלו מאתמול כלכך שונה מהמבט הכועס והחדור מטרה שלו היום. היה נראה כאילו הוא שונא אותה, אפילו מתעב אותה. וזה היה מוזר, גם אני לא הסתדרתי עם סטפני. היא תמיד שנאה אותי ומאז ומתמיד היא התנהגה אליי בקרירות. אבל אף פעם לא שנאתי אותה. ואני לא יודעת מה גרם לדין לשנוא אותה ככה ולהיפרד ממנה. אבל כנראה שמה שהיא עשתה הכעיס את דין. ממש הכעיס אותו.

 אני מוצאת את עצמי מדפדפת בשיחות ובהודעות האחרונות שלי ולא מתפלאת שהן כוללות אך ורק את מיילי. אני נזכרת בכל פעם שהיא הייתה מתקשרת אליי ומגחכת, זאת תמיד הייתה שיחה של שתי שניות בה מיילי אומרת לי לי לצאת כי היא בחוץ ואנחנו מאחרות לבית הספר.

אני מתרוממת מהמיטה בכבדות ובדיוק כשאני מתכוונת להוציא מהתיק את שיעורי הבית אני נזכרת שאין כאלה, בגלל ששחררו אותנו ישר אחרי שיעור הריקוד (שבכלל לא התרחש) לא קיבלנו שיעורי בית. אני נאנחת בכבדות ומוצאת את עצמי מתאכזבת. שיעורי הבית היו שורפים לי לפחות 45 דקות מהזמן שהייתי בבית. עכשיו גם את ה45 המייסרות האלה אני צריכה לשרוף בבהייה בתקרה. אני בן אדם בודד. תמיד ידעתי את זה, אף פעם לא טרחתי להתחבר לאף אחד. אפילו לא למיילי, היא זאת שהחליטה שהיא רוצה להיות חברה שלי ולהעלות לי את הביטחון. וזה דיי עבד, אבל רק לידה. לידה וליד דין, שמשום מה, אני מרגישה פתוחה איתו. אפילו יותר מאשר עם מיילי. אבל לא משנה מה. להם היו עוד חברים חוץ ממני- לי אין.

אני הולכת למטבח, לא כי אני רוצה לאכול. זה פשוט שאין לי משהו יותר טוב לעשות. הטלוויזיה נראית לי רדודה מדי והפייסבוק לא מפסיק לחזור על עצמו בגלל מספר החברים המצומצם שיש לי בו. אני רוצה להכין לי משהו לאכול כי אולי זה יעביר לי קצת את הזמן אבל כשאני פותחת את המקרר רק מלהסתכל על אוכל באלי להקיא. הדבר היחידי שאני רוצה באותו הרגע זה להתפרק. אני מציצה בשעון שבמטבח ונחרדת כשהשעה רק 12 וחצי. מוקדם מדי. ואין סיכוי שדין בחוף עכשיו. אני חושבת על דברים שיעזרו לי להתפרק. אני מנסה לבכות אבל העיניים שלי יבשות מדי בכדי להוציא איזושהי דמעה קטנטנה. אני לא כותבת ובציור אני גרועה, אני לא יודעת לשיר ואין אפילו כלי נגינה אחד שאני יודעת לנגן עליו. זה חסר סיכוי.