התפרקות בנשיקה

☆ פרק 39

מוזיקה מפלחת את אוזנינו ברגע שאנחנו נכנסות, רעש, בלאגן, אלכוהול, והמון אנשים.

הדבר היחיד שאני רוצה, זה להקיא.

לחץ אוחז את חזי ואני לא מפסיקה להתנשם בכבדות מהשניה שכף רגלנו דורכת בפתח ביתו של דין, שאגב, מתגלה כארמון, ומפוצץ באנשים.

היה נראה שכל בית הספר נמצא שם, למרות שכולם יודעים שדין אדמס לא הזמין את כל בית הספר. הוא הזמין רק את המקובלים. ואת האקסיות שלו. ואותי. 

"זה ענק!!" מיילי צורחת בהתרגשות וקופצת במקומה, השמלה הירוקה והארוכה יושבת על גופה באופן מושלם להחריד ומבליטה את עיניה הירוקות, שכמו תמיד היו משוכות באיילנר שחור ועבה. על שפתייה מרוח אודם ורוד ועדין ושיערה פזור בצורה מחמיאה בהחלט.

אנחנו מחייכות אליה, סטפני נראת נינוחה יותר, טוב, היא בכל זאת הייתה חברה של דין במשך שנתיים שלמות. היא רגילה למסיבות של דין. אוה כמה שהיא רגילה.
ולמרות שבתוך תוכי אני יודעת שגם היא מתרגשת בדיוק כמו מיילי, היא שומרת על פאסון, ולא קופצת בהתרגשות. היא לבושה בשמלה ורדרדה שמדגישה את גופה המעוצב, שיערה הבלונדיני גם הוא פזור בעוד שהיא דאגה לסלסל את קצותיו, עיניה הכחולות מודגשות בצלליות שחורות באופן מעושן, ואם קודם לכן היא הייתה מושלמת- עכשיו זה היה כבר מוגזם.

"בואו נלך להגיד שלום לדין!" מיילי שוב צועקת, "הוא בטח נמצא עם בראיין.. אני חייבת למצוא אותו.." היא מוסיפה וסטפני פורצת בצחוק. מהנהנת לכיוונה כשהן מתחילות לפלס את דרכן בין כל האנשים.

אני נותרת לעמוד במקומי, לא משתפת פעולה עד שסטפני קולטת שאני לא נמצאת מאחוריה ועוצרת. "קים!" היא קוראת בשמי ואני בולעת את רוקי, "מה לעזאזל קים, בואי" היא צועקת אך אני עדיין עומדת. מרגישה טיפשה במיוחד.

סטפני מסתובבת ומתקדמת לכיווני, בעוד שמיילי כבר מספיקה להגיע לקצהו האחר של הבית, "מה יש לך?" היא פולטת ברגע שהיא מגיעה אלי, ואני שוב בולעת את רוקי. 

"לכו אתן, אני מרגישה לא קשורה.." אני מסננת, וסטפני פולטת נחירה ומגלגלת את עיניה.

"נו באמת קים. דין בעצמו הזמין אותך. אין לך מה להרגיש לא קשורה." היא אומרת ואני משפילה את ראשי אל ידיי ומשחקת באצבעותיי בעצבנות, לא מייחסת חשיבות לכל הדחיפות הכואבות שאני מקבלת מתלמידים שיכורים שנצמדים אל גבי.

"הוא הזמין אותי סתם כי הוא לא הרגיש נעים.." אני ממלמלת אל סטפני שצריכה ממש לרכון אליי כדי לשמוע אותי.

"איזה שטויות את מדברת." היא אומרת, ואני מרימה אליה את מבטי, "את יכולה ללכת סטפ, אני אעשה סיבוב. אני גם ממש צמאה. זה בסדר, אני אמצא אותך בהמשך.." אני מרגיעה אותה, והיא נאנחת, מבינה שאין כל טעם להתווכח איתי ומהנהנת.