התפרקות בנשיקה

☆ פרק 53

המוות, הוא יכול להיות חמקמק כלכך. הוא יכול להיות מהיר ויכול להיות כואב ויכול להיות מתוק כלכך.

הוא יכול להגיע בשניות. לאנשים חולים, לאנשים בריאים, לאנשים טובים ולאנשים פחות טובים.

הגורל משחק בנו. הוא צוחק עלינו כל יום מחדש ומתכנן לנו תכנונים אחרים לגמרי ממה שתכננו. הוא משנה את חיינו מקצה לקצה והורס את חיינו- או מרפה.

תמיד האמנתי בגורל, תמיד האמנתי שכל מה שקורה הוא לטובה- או לפחות השתדלתי להאמין...

כשפגשתי את דין ידעתי שחיי השתנו והגורל זימן לי מלאך או שטן כדי שיהפכו טובים יותר או גרועים יותר. ועם הזמן דין התגלה כמלאך, הוא שיקם את חיי פלאים וגרם לסבל ולכאב שהגורל נתן לי להפוך לסיוט ישן ונשכח, הוא גרם לבדידות להפוך לחלק אפור וקודר בחיים קודמים שלא רציתי לחזור אליהם. הוא הציל אותי כשלא יכולתי להתמודד עם הדברים בעצמי, והעיניים שלו, הן גרמו לי להרגיש הבן אדם הכי בר מזל בעולם. הן גרמו לי להרגיש בעלת זוג היהלומים הכי יקרים בעולם.

אבל בסופו של דבר הוא נתגלה כשטן, כשטן שרק רומם את חיי כדי להפיל אותי לקרשים, שטן שגרם לי לכלכך הרבה טוב רק כדי בסופו של דבר לגרום לכאב גדול אפילו פי שניים.

ואולי לא יכולתי להתמודד עם זה.

לחזור שוב פעם להתחלה, להיות שוב פעם אף אחת. להיות שוב לבד.

ואני מניחה שהייתי יותר מדי לבד כדי לרצות לחזור לשם שוב. 

אם אקום. אהיה לבד. 

בכי, בכי חזק ויבבות. נשימות קטנות וחזה עולה ויורד. אני מזהה את הבכי הזה, שמעתי אותו כלכך הרבה פעמים כשהיא פוטרה. כשהיא הייתה אומרת שהכל בסדר. אמא שלי מתייפחת בבכי. 

בליעת רוק גסה, ואז טפיחת שכם עדינה ובקושי נשמעת, "הכל יהיה בסדר, את תראי, קים שלנו חזקה" הבטן שלי מתהפכת, הקול העדין והכלכך לא יציב של אבא שלי חודר לאוזניי ומעביר צמרמורת בכל גופי.

"מה עשינו אנדרו?" היא לוחשת, קולה רועד, "גרמנו לבת היחידה שלנו לרצות להתאבד, אחרי שחיכינו לה כלכך הרבה זמן!"

"קלייר.." אבי אומר בשקט אך אימי לא נותנת לו לסיים.

"שכחת שאתה עקר??"

רגשות, תחושות, כאב, פחד. אני לא מרגישה כלום, גם לא רואה כלום. לא אור, לא חושך. כלום. אני חושבת שהתעוורתי, כי אני שומעת, אבל לא רואה. אבל כשאני מנסה לדבר- אני פשוט לא מצליחה.

אני חיה?

"היא חיה" קול לא מוכר אומר, ואני מניחה שזה הדוקטור "אבל מצבה לא יציב, עשינו כל מה שיכולנו. אבל הכל תלוי בה עכשיו."