התפרקות בנשיקה

☆ פרק 22

"אוקיי, ברצינות, עם כמה שאני אוהב שאת מסתכלת עליי את כבר ממש מתחילה להפחיד אותי." המבט המשועשע של דין נוחת עליי כשהוא מוריד אליי את ראשו. אני פורצת בצחוק עמוק, עדיין מביטה בו כשאני שוכבת על ברכיו. עיניי היהלומים שלו נוצצים לעברי כשהוא עדיין מביט בי.

"אני רק תוהה מתי כבר תגיד לי.." אני אומרת לו. חיוכו נמחק והוא נדרך באחת. גופו מתקשה כשהוא קופא לגמרי וידו חודלת מללטף את שיערי. הוא בולע את רוקו ופותח את פיו אך אחריי שנייה סוגר אותו בחשש. הוא נושם לרגע נשימה עמוקה ואז שוב פותח את פיו בגמגום קל,

"ל-להגיד לך מ-מה?" הוא שואל ואני מחייכת אליו חיוך קטן ומרגיע, למה הוא לחוץ כלכך פתאום? הוא בסך הכל עזר לי היום... יותר מזה, הוא הציל אותי.

"ש'עזרתי לך בעבודה בספרות,'" אני צוחקת, "באמת דין, אתה יודע שלא היית צריך לעשות את זה.." אני ממלמלת אליו וגופו נרפה באחת. כאילו הוקל לו למשמע מילותיי. פרצופו חוזר להיות משועשע והוא מפנה את פניו אל הים הרגוע והשקט.

"אני לא יודע על מה את מדברת.." הוא מסנן אליי, אך החיוך הזחוח שלו אומר את ההפך הגמור. הוו. הוא בהחלט יודע על מה אני מדברת.

"באמת?" אני קמה מרגליו ומתיישבת על ידו. "באמת," הוא מפנה אליי את מבטו המחויך.

"אז אני מניחה שאני אלך להגיד לגברת סטון שחלה טעות ו.." אני מתרוממת אך ידו מושכת אותי בחזרה לקרקע וגורמת לי לפלוט צחקוק רם. "או שלא."

דין עוטף אותי בידיו החסונות ומצמיד אותי אליו. הוא מהדק את שפתיו לקודקוד ראשי ונושק לי נשיקה קטנטנה ומעט מהוססת. "פחדתי שתכעסי ששיקרתי לגברת סטון.." הוא מודה ואני נצמדת אל חזהו ומאזינה בקשב רב לפעימות ליבו המואצות והמוכרות. הן בהחלט הצליל הכי ממכר ששמעתי בחיי. ואני סופרת אותן בלבי. דפיקה אחר דפיקה. אחת. ועוד אחת.

"אבל אני מניח שבכלל לא שיקרתי..." הוא מוסיף ואני מרימה אליו את ראשי בשאלה. "זאת אומרת, את באמת עזרת לי. את באמת לימדת אותי את היצירה ההיא.. איך קראו ל-"

"גאווה ודעה קדומה?" אני קוטעת אותו בשעשוע ניכר.

"בדיוק, זה. אם לא היית מלמדת אותי על זה אין סיכוי שהייתי מצליח לעשות את העבודה הזאת, ועוד לבד. הציון הזה מגיע לך.. אני רק מקווה שהציון שלי לא יוריד לך מהממוצ-" אני קוטעת אותו בנשיקה. תופסת בפניו בחוזקה ולא משחררת את שפתיו היפיפיות אפילו לרגע. שפתינו נעות בתאום מושלם כדין קולט מה אני עושה והוא ממהר להצמיד אותי אליו אפילו יותר.

הוא גונח בהפתעה ועיניו נפערות כשאנחנו מתנתקים. שוב הקלה בלתי מוסברת מציפה כל חלק בגופי וגורמת לי לרוגע. התפרקות. כן. התפרקות בנשיקה.

"אני.." הוא ממלמל אך הפלאפון החדיש שכבר הספקתי להפוך לשלי מצלצל ועוצר אותו. שיחה נכנסת מסטפני גורמת לי לכווץ את גבותיי לרגע ואני מהססת אם לענות או לא. היא או מיילי אף פעם לא התקשרו אליי אחריי שעות הלימודים, אולי לפעמים בבקרים. אבל חוץ מזה, כלום. נראה שאחריי שעות בית הספר כל אחת חוזרת לעניינים שלה. לחיים שלה.