ברגעים כאלה ואחרים אני חושבת מה היה קורה אם הכל היה מתחיל אחרת. אם הרגליים שלי לא היו מובילות אותי אל המזח הישן באותו הצהריים לפני יותר מחצי שנה. אם דין לא היה מגיע. אם לא היינו נפגשים.
אבל.. מה זה בעצם משנה?
נראה שכל מה שצריך לקרות קורה. וכל מה שלא צריך לקרות לא קורה, גם אם ממש רצינו שיקרה.
נראה שהגורל יודע טוב מאוד לאן להוביל אותנו, מנתב לנו דרך אל חיים מאושרים. או פחות מאושרים. ואני כבר לא בטוחה אם הגורל הוא זה שאחראי לכל ההתרחשויות שקורות בחיי או שמה הרצון לחופש הוא זה שגרר את רגליי אל המזח באותו היום.
ואני באמת לא יודעת אם היה קורה משהו ביני לבין דין אם לא היינו נפגשים במזח, אני מניחה שאם הגורל אחראי לכל חיי, אז כן. היינו נפגשים גם במקום אחר ומתאהבים בדרך שונה לחלוטין. אבל אני לא מצטערת על הדרך שבה הכרנו והתחברנו. אני לא מצטערת על כל החוויות שצברנו לנו בחוף. אני לא מצטערת על אף התפרקות, שגרמה לי לכלכך הרבה שלווה ורוגע.
"אז גם האדמסים כאן?" קולו העמוק של אבי שוב נשמע. אני בולעת את רוקי ומגלגלת את עיניי.
"כן אבא, הם כאן" אני עונה לו כבר בפעם השישית. והוא שוב מחייך בהתפעלות ומרים עוד חתיכת בשר אל פיו. אימי מביטה בי במבט בלתי ניתן לפענוח, העיניים שלה לא מקרינות כלום. כמו בצהריים. ואני כבר לא יודעת מה לחשוב.
"ואת לומדת עם הבן שלהם...איך קוראים לו?" הוא ממשיך ושואל.
"דין" אני מרימה את מזלגי ומשחקת עם הסלט שבצלחתי, מקווה מאוד שאבי לא ימשיך לשאול עוד שאלות ומקללת בלבי את אימי על כך שסיפרה לו שראתה אותי ואת דין ביחד.
"זה נחמ-אוו, אני לא מאמין. רק דיברנו עליהם והנה הם כאן! בחיי! רואים שהם אנשים חשובים." אבי קופץ מכיסאו בהתרגשות ואני מרגישה איך הצבע חמוק מפני, אני מחווירה בשנייה כשהם נכנסים לחדר האוכל. נראים נוצצים מתמיד. חשובים. כן. אבא שלי בהחלט צודק.
אני גולשת בכיסאי, מנסה להיעלם כמה שאפשר בעוד שמשפחת אדמס המפורסמת פוסעת אל תוך חדר האוכל הגדול של המלון.
"דין!" צעקה נשמעת ועיניי נפערות בהפתעה כשאני מביטה באימי.
"אמא מה את עושה?" אני לוחשת לה, מתפללת שדין לא שמע אותה. מה לעזאזל עובר לאישה הזאת בראש?
"מזמינה אותם לשבת איתנו כמובן. דין!" היא אומרת בחיוך כאילו זה מובן מאיליו ואז קוראת לו שוב.
"אמא תפס-" ועוד לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט הוא נעמד מולנו.
"או היי, קלייר. מה שלומך?" הוא שואל בנימוס, מחוייך מאוזן לאוזן. עיניו היהלומיות מביטות באימי באושר כשהוא פוזל מעט לכיווני, נראה משועשע מפני האדומות.
YOU ARE READING
התפרקות בנשיקה
Romanceכשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששו...
