התפרקות בנשיקה

☆ פרק 5

אני יושבת על המיטה, אובדת עצות. לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני חייבת להתפרק.. אבל אחריי מה שקרה היום, אני כבר לא יודעת מה לעשות. במהלך כל היום המחשבה על דין הציקה לי, הרגשתי רע. מאוד רע. הייתי זקוקה לדין, לא רק לנשיקות שלו, אלא רק לעצם הידיעה שהוא שם בשבילי. ובכל יום אחר, זה דיי עבד.

נכון, לא הייתי מדברת עם דין כל היום. אבל בבית הספר. כשהייתי רואה אותו.. ידעתי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי בחוף. וזה עודד אותי.

עד היום.

אני כבר לא יודעת אם אחריי הריב שלנו היום במסדרון דין יטרח להגיע לחוף. הרי למה לו לבזבז את הזמן שלו על ילדה דחויה ונעלמת עם דיכאון תמידי עמוק? לדין יש מליון חברים, כולם רוצים להיות קרובים אליו ויעשו הכל כדי לקבל קצת תשומת לב ממנו. זה בכלל לא מגיע לי. אני סתם אחת. סתם אחת שאין לי מושג למה דין בכלל טורח להתייחס אליה.

כשאני פוקחת את עיניי הכרית שלי כבר רטובה. ואני מבינה שאני בוכה. אני מושכת באפי ומתרוממת מהמיטה מבלי לחשוב יותר מדי, אני מחליטה ללכת למזח, ומה שיהיה יהיה.

אני צועדת והחששות מכרסמות בי, אני לא בטוחה שהוא יבוא.. למעשה, אני דיי בטוחה שהוא לא יבוא.
ואם הוא נפגע?
ואם הוא כועס?
ואם הוא שונא אותי?
כן, הוא בטוח שונא אותי..

ואם הוא לא ירצה שנתפרק יותר?

מיליוני מחשבות מתרוצצות במוחי בדרך למזח, ועם כל צעד שלי החששות הולכות ומתגברות. אני חולפת על פני החוף המערבי ומצטמררת, עוברת אל החוף הצפוני ומרגישה את הרגליים שלי מאבדות יציבות, מגיעה אל המזח ונעמדת מולו, עוצמת את עיניי וסופרת עד חמש לפני שאני פותחת אותן בחזרה.

כמו שחשבתי. ריק.

אני עולה אל המזח ומביטה על הגלים. גל. ועוד גל. ועוד שניים. אני יושבת שם לבד. השמש כבר מחליפה את צבעה לאדום ומבלי שאני מתכוונת לזה בכלל אני בוכה, הדמעות נופלות על לחיי מבלי שאני רוצה בכך עד שאני פורצת בבכי היסטרי ולא מציאותי. הרבה זמן שלא בכיתי ככה, הרבה מאוד זמן.

לפני חצי שנה הייתי בוכה הרבה, הייתי בוכה יותר מדי. אבל מאז שהוא הגיע, אני לא מוצאת סיבה לבכות. אני לא צריכה לבכות כדי להתפרק, אני בסך הכל צריכה להצמיד את שפתיי לשפתיו וזה כבר עושה את כל הקסם, זה כבר מעלים את הכאב ומשכיח אותו ממני עד לבוקר שלמחרת.

עד לפני חצי שנה לא היה לי למה לצפות, לא היה לי עם מי לבכות או לדבר או להתפרק. הייתי לבד. והלבד הזה... הלבד הזה זה אולי הדבר הכי נורא שיש. יותר מכל חרם או מכות או קללות. השקט הזה, שאתה יודע שאין אף אחד שאיי פעם באמת יקשיב לך, שאתה יודע שגם אם תעשה לעצמך משהו- לאף אחד לא באמת יהיה אכפת.