"נפגשתי עם חברים" הוא ענה רציני עם מבט אטום "טוב" אמרתי נגשתי חזרה לאכול את הפנקייקים הטעימים והוא אכל פשוט שלושה בביס אחד ענק.
"את חייבת לי את יודעת נכון?"
הפסקתי לאכול והשפלתי את מבטי, לפתע ההשתקפות שלי בריצפה נהייתה מאוד מעניינת.
הנהנתי בלית ברירה "מה אתה רוצה?" שאלתי והרמתי את מבטי בחדות פניו היו רציניות פוקר פייס מה שנקרא וכך גם אני "כרגע כלום אבל זה יגיע" הרגשתי לרגע מנותקת מהעולם והרגשתי שמשהו חסר יותר נכון משהו "איפה הטלפון שלי?" ליאור הצביע לכיוון השקע כל השיש במטבח "הוא הסיבה לכך שהתעוררתי בבוקר" שיט.
ניגשתי לטלפון חמש עשרה שיחות שלא נענו ועוד חמישים ושתים הודעות ממנה פאק היא תהרוג אותי"למה את נראית כאילו משהו עומד לרצח לך את הכלב" שאל משועשע "דבר ראשון אין לי כלב אבל אני מתה לאחד כזה דבר שני בהגדרה שלך אני כנראה הכלב שעומד למות " ישר חייגתי לשי ותוך צלצול אחד היא ענתה לי "איפה את אני מחפשת אותך כבר שלוש שעות את משוגעת את מנסה לגרום לי להתקף לב מה לא בסדר איתך את בכוח מנסה להר.." "אני בסדר אני ממש מצטערת שלא עניתי לך והודעתי לך פשוט" קטעתי אותה מהר וחשבתי איך להסביר לה את מה שקרה היא תתחרפן הסתכלתי על ליאור בסימן שאלה של מה להגיד"את מה!" היא אמרה לי נוזפת בטלפון ליאור הלך וחזר כשדף בידו ועליו רשום 'שכחתי לשים שעון מעורר והתעוררתי רק עכשיו'. אחלה פיתרון."אני שכחתי לשים שעון מעורר והתעוררתי רק עכשיו אז ישר קמתי כדי להודיע לך ממש מצטערת" אמרתי בבקשה שתקנה את זה, בבקשה שתקנה את זה.
"אז למה לא אמרת לרגע נבהלתי" ומיד צחקה "אז את באה לבית הספר עכשיו" שאלה "נראלך לעוד שלוש שעות של שיעמום אין מצב כבר עבר רוב היום"
"אולי אני גם אבריז ואגיד שאני חולה או משהו ואז נלך לקניון או סתם לבלות איפשהו"
רוצה להבריז אה שי לא יעבוד לא היום לפחות
"כאילו שזה יעבוד לך היית 'חולה' יותר ממאה פעמים למחצית הזאת לא ישחררו אותך" היא יודעת שאני צודקת
"טוב טוב מה שתגידי ביץ" שמעתי את הצילצול ברקע "טוב אני זזתי יש לי עכשיו ביולויחרא" "טוב בי יכיעור" עניתי לה אני פשוט מתה על הילדה הזאת.
"מה" שאלתי בתמימות מוחלטת כשראיתי אותו כמעט מתפקע מצחוק
"ביץ, כיעור, ביבליוחרא אתן בכלל חברות" גלגלתי את עיני "ברור שכן אתה פשוט בחיים לא תבין" כאילו שבן יוכל להבין מוח של בת הוא לא מספיק מתוחכם כדי להבין אבל מצד שני גם אני לא מבינה את המוח של הבנים ככה שזה לא ממש תחרות.
"כנראה שאני באמת לא אבין אותך אף פעם" וידעתי שיש למשפט הזה שני פירושים שונים.
"טוב בא לך סרט או משהו?" שטלתי מפיגה את המתח
"ברור מה בא לך?"
מה בא לי? וככה מתחילה רשימה ארוכה
"טיטאניק"הצעתי
"לא". טוב היה שווה לנסות לא?
"אשמת הכוכבים"
"לא"
"אלדין? בבקשה ממש ממש בא לי או אולי בובספוג?" שאלתי את עצמי וגם אותו מקווה לקבל ממנו כלשהי תשובה
"מה את בת ארבע?" זה מעליב
"לא!! מה הבעיה לראות סרט כייפי וחמוד"
"טוב טוב אבל אני מעדיף בובספוג"
"סגור אתה תשים את הסרט אני אכין פופקורן רק איפה הוא מקודם חיפשתי שעה את המצרכים לפנקייקים"
"מגירה שנייה בשידה הראשונה משמאל" ענה בלי יותר מידי לחשוב והתקדם לכיוון החדר למעלה כדי לשים שם את הסרט.
ככה עברנו בלראות בובספוג שאני שרה "אני בובי בוטן יא!!!, כולם בובי בוטן יא!!!! בובי בובי בובי בוטן יא!!!!" וליאור מתפקע מצחוק לראות את הסיטואציה הזאת ואת הטימטום של פטריק מבטיחה פטריק וסקווידויד עושים את הסידרה להרבה הרבה יותר מצחיקה.
כבר הגיע השעה שבע בערב ואני מחר צריכה לקום מוקדם ולארגן את הדברים אז הגעתי למסקנה שזה הזמן לזוז.
"טוב בי היה ממש כיף איתך"
קפצתי עליו בחיבוק
"גם לי איתך סופארסטר" גיחכתי מהכינוי המדהים והמקורי שהומצא לי
"להיתראות לילי" עניתי בהתחכמות יצאתי מהחיבוק שלו עם כמה שלא רציתי והתחלתי להתקדם לבית. "הי בא לך טראמפ" שאל אותי ליאור "אה לא תודה בי לי ללכת קצת" או במילים אחרות אני מנסה לדחות את הבילתי נמנע. הפגישה הראשונה עם ההורים שלי אחרי אתמול בערב. איך הם יגיבו? הם יחבקו אותי יזרקו אותי? יגעלו ממני?
והכי חשוב מה בכלל קרה פה איך מאוייבים נהפכנו לאיזה חברים?!?!
YOU ARE READING
האחת שלי
Romanceהוא עקשן היא עקשנית הוא פושע והיא ילדה שנמצאת רוב חייה בספרים מה קורה כששניהם יפגשו
