האחת שלי

85

"ליאור... מה..מה אתה עושה פה?" שאלתי והרגשתי כאילו התקף חרדה עומד לתקוף אותי הלב שלי דפק על מאתיים והראש שלי החל להסתחרר מעט כאשר מעט אוויר נכנס לראותי, נעזרתי בידית בכדי לעמוד.
"אל תגרשי אותי אני.. אני באתי לדבר, אפשר להיכנס?" שאל בעדינות ולאחר כמה הירהורים במחשבה לבסוף אישרתי לו להיכנס והחוותי עם ידי שייכנס והוא הינהן מבין את הרמז.
הוא התיישב על הספה שממזמן השתנתה.
"ספה חדשה?" שאל בנימוס "כע" אמרתי, בחוסר כוחות תהגיד לא ומפה לשם ממשיכה השיחה "אל תפתח שיחות חולין דבר" אמרתע בתוקפנות דורשת לדעת את הסיבה לביקור וללכת לישון.
לא ראיתי אותו מאז המסיבה וכל פעם קיוויתי לא לראות אותו אבל איפשהו בפנים כן רציתי, לסגור מעגל לדבר על הדברים ולהרגיש שזה אכן מאחורי.

"האמת שבאתי לאחל לך גיוס מוצלח ולהתנצל בעיקר.. אני גם בצבא ולמרות זאת אני תמיד זמין בשבילך אם תצטרכי משהו את תמיד יכולה לפנות אלי...
אני מצטער על מה שהיה במסיבה ההיא ולגבי כל מה שהיה אני יודע שכנראה לא נחזור עכשיו אבל... הייתי שמח לשמוע ממך קצת, גם בתור חברה טובה.
סיים את דבריו
"תקשיב אנחנו לא נחזור לנקודה שבה הקשר שלנו הסתיים וכנראה שדברים לא יחזרו להיות אותו הדבר אבל אני מעדיפה לחשוב על אם לחזור לקשר איתך.." אמרתי בעדינות. הוא הינהן "טוב, תודה שנתת לי לדבר איתך למרות מה שהיה, והפעם אני אהיה מוכן לוותר במידה ואת לא תרצי, פגעתי בך מספיק וזה לא מגיע לך" סיים את דבריו והתרומם בכוונה ללכת. קמתי גם אני מהספה מלווה אותו לכניסה כשאר הגענו לדלת הוא הסתובב בחדר ונתן לי נשיקה בלחי "מצטער.." הוא אמר גם מופתע מעצמו ויצא מפתח בייתי.
פאק מה?

הגעתי לבקום עומדת בכניסה לבקום מכינה את עצמי נפשית לגיוס ושי עומדת לצידי וליוותה אותי עד הכניסה, היא הייתה על מדים והיה לה תיק גדול על גבה המכיל את הבגדים שלה לשבוע הקרוב.
אני בעצמי הייתי עם תיק גדול שכלל בעיקר הלבשה תחתונה וכל מיני מוצרים ואביזרים וגם אוכל שישמש אותי לשבוע הקרוב.
היא חיבקה אותי בחוזקה והחזרתי לה חיבוק מוחץ, ושוב זה היה שתינו אחת בשביל השנייה לתמיד, אתם בטח שואלים מה עם שאר החבורה טוב אני הכי קטנה וזאת שצורפה ליחדיה מסווגת אז הם מגוייסים כבר ואם שאלתם לאן אז לקרבי, גם מאי התגייסה לקרקל לואי בצנחנים ומארק, טוב מארק הוא ההצלחה בחבורה שלנו הוא כרגע בהכשרה של השייטת.
"בהצלחה אחותי" אמרה, הינהנתי אלייה ודמעות זלגו מעיינינו בדיוק כמו בגיוס שלה.
היא נעצרה כי רק עד לשם הייתה לה אפשרות להיכנס ואני המשכתי לבפנים, מפוחדת אבל מתרגשת בעיקר.

"חיילים ח' בצד השני של המגרש עשרים שניות!" המפקד שלנו צעק עליינו. אנחנו ככה מטוזזים מרגע ששוחררנו מהבקו"ם.
כן אני עוברת טירונות 02 אומנם שזאת הטירונות הכי קלה אבל מבחינתי זה יותר מידי מהסיבה הפשוטה, אני בטטה אבל אני אומרת מודעות הכי חשוב!
כולנו רצנו לצד השני מבינים שאם לא נרוץ אנחנו נדפוק את כולם כאשר אחד החיילים מהפלוגה שלנו נמצא על השעון וסופר לנו את השניות
"חמש.. ארבע... שלוש.."החל להגיע לשניות האחרונות וישר נעמדתי במקומי עם פיסוק קל ברגליים ועשיתי את צורת היהלום בגבי בעזרת ידיי.
המפקדים לעומתינו הגיעו בהליכה קלה מדברים בינהם וכאשר הגיעו החייל המסכן שנאלץ לצעוק כל היום קרא בקול פעם נוספת
"לקבלת המפקד כולם להיכנס להקשב.. שתיים שלוש!" אמר והמשיך עם כולם "הקשב" כולם וגם אני קראנו בקול "שתיים שלוש" קרא שוב קורא לנו להגיד שוב "הקשב!" כולם נענו בקול חזק

"כולם יש לכם שעה של הפסקת ערב לכו למטבח שם יחכה לכם אוכל חם,לאחר מכן תחזרו לכאן בשעה תשע וחצי תגיעו לכאן למסדר ערב ותקבלו הנחיות לגבי סדר היום של מחר, לבסוף יש לכם שעת ט"ש(טרום שיינה זאת שעה חופשית) ובשעה אחת עשרה כולם במיטות, אני לא רוצה לראות אף אחד מכם לא בשק"ש שלו מי שייתפס מחוץ לחדר יקבל שעות ביציאה" הוא הסתכל עליינו במבט חודרני מוודא שטף אחד לא זז והמשיך "משוחררים" קרא לבסוף וכולנו התחלנו להתקדם למטבח.
התיישבתי לי בצד כי כזא  אני, רוב הפלוגה שלנו מורכבת מבנים. כולנו עוד זרים זה לזה יחסית, שמתי תב שהשולחנות לאט לאט החלו להתמלא ולבסוף התיישבו גם שני חיילים וחיילת. המשכתי לאכול בשקט עד שפנו אלי "היי איך קוראים לך?" החיילת שאלה אותי "סטאר, ואת?" עניתי "דנה" אמרה לי וחייכה "וואי אין לי כוחות יותר חשבתי שהגעתי לטירונות 02 לא 08" אמרתי והיא צחקה "גם אני זהו אין לי כוחות אני פדלאה ברגיל, אני לא רצה או זזה יותר מידי" ציינה וצחקתי "גם אני, אני מעדיפה לשבת בבית ולא לעשות כלום בחיי" הוספתי "אוי שתיכן עצלניות!" אחד החיילים שישבו ליידנו דיבר "בואנה.." התחלתי להתעצבן אבל אין לי על מה הוא צודק "צודק" אמרתי והתחלנו לצחוק, גם החייל הנוסף שישב על השולחן. "שחר" אמר "ואתה?" שאלתי את החייל שישב לידו "נדב" אמר, הם כבר ידעו את שמי כי שמעו את השיחה.
המשכנו את השיחה והתקדמנו לכיוון המגורים, לארגן כמה דברים ואז ללכת למסדר ערב.
"השעה תשע עשרים" נדב ציין "סבבה בואו נתקדם" דנה אמרה ואני ושחר הינהנו והתחלנו ללכת כשאנחנו רואים חלק מגיעים  גם בקבוצות, זוגות או יחידים מהמגורים או מחדר האוכל.
נעמדנו בח ומי שקרא כל היום נעמד במקומו מוכן לקרוא לקבלת המפקד.

המסדר הסתיים כשאר המפקד אמר לנו שמחר מתחילים גם הלימודים שלנו.
התפקיד שלנו זה להמציא כלי נשק חדשים שיעזרו לצבא, ופה ילמדו אותנו כייצד לפתח אותם ולהביא רעיון מהראש לדבר מציאותי וקיים.
התקשרתי לשי והיא הוסיפה את כל השאר חוץ ממאי כי היא יוצאת למבצע לילי והיא לא זמינה. דיברתי עם כל החבורה וצחקנו, סיפרתי להם חוויות מהיום הראשון ושזה נוראי בעבורי כי רצתי פה יותר משרצתי כל חיי. לבסוף השיחה הסתיימה וכמובן כאשר כולם התקשרו להורים שלהם ולמשפחות וגם לחברים, ולי יש רק את החברים...
"היי דיברת עם המשפחה והחברים?" דנה ניגשה אלי והינהנתי, לא היה לי כוח להסביר לה "יאללה בואי למיקלחות" אמרה לי וחייכתי. זה בדיוק מה שאני צריכה היום אחרי כל החיסונים מהבקום והריצות היום.
"היי פדלאות אנחנו זזות למיקלחות נתראה אחר כך!" קראתי לשחר ולנדב והם הינהנו כאשר נדב עדיין עם חברה שלו בטלפון.

הגעתי למקלחץ נכנסת לתא,פשוטת את בגדיי ונכנסת תחת הזרם החם. שוטפת ממני את היום הזה.
עצמתי את עייני וכאילו בחשיכה הזאת דמיינתי את ליאור שוב, את תווי פניו את גופו ודמעות החלו לזרום עם זרם המים החמים ששרפו את גופי. אולי אני כן צריכה לדבר איתו. באמת לסגור את המעגל איתו ולשחרר...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
האמת שהפעם אין לי הצהרה מיוחדת אבל תודה רבה לכל מי שמגיבה מצביעה וקוראת זה מאוד משמח אותי לראות את כל זה ומקווה שנהנתן מהפרק ואח תדאגו חא שכחתי מליאור אז שיהיה לכם שבוע מקסים וקל אוהבת המוןן💜💜💜💜💜