האחת שלי

12

אוווו איזה כאב ראש. הסתכלתי סביבי ואני רואה פשוט שחור עם לחות אדירה כאשר ידיי ורגלי קשורות בחבלים חותכים ניסיתי לקום ממצב של שכיבה למצב ישיבה. הייתה לי סחרחורת נוראית ושרפו לי הריאות מה שהקשה עלי.  לאחר שתי ניסיונות הצלחתי והגעתי למצב ישיבה. וואו מה קרה לי..
לקחתי נשימה עמוקה סוגרת את עיני ומנסה להיזכר באירועי אמש לאחר פחות מדקה פתחתי את עיני בחרדה אני ניזכרת שהרגשתי ממש חרא בבוקר ועוד פעם הנערים האלה שמציקים לי בקביעות לאחרונה.  הרגשתי לחץ אדיר והתחלתי לזוז, לנסות להישתחרר למרות הכאב בריאות וביידים והרגלים ולפתע נידלק האור כאשר יש מחיאות כפיים ברקע
"נו נו תיראו מה זה יש לנו כאן עסק עם לביאה ליאור בחר בחוכמה" את החלק האחרון יותר מילמל לעצמו וחבריו צחקו.
"סתיו באמת שאין לי עצבים או כוח אז תשחרר אותי עכשיו אני גם חולה!" צעקתי עליו ולפני שהספקתי להגיב יד הונחה על לחיי ועפתי על הקיר מאחורי בעקבות העוצמה.
"מה אמרת?" שאל בתמימות גילגלתי את עיני וסתמתי מבינה שכרגע הכי טוב זה לסתום.
"ככה חשבתי" ענה בהתחכמות.
"טוב אז לאחר שהבהרנו כמה דברים בואי נגיע ישר לעיניין"
"סתיו מה אני עושה כאן" קטעתי אותו
"דבר ראשון את לא קוטעת אותי בחיים שלך!" התקרב אלי ואני ניצמדתי לקיר
ואז הוציא גיחוך והסיבה שאת כאן טוב עכשיו זה משתי סיבות ליאור מוצא בך עיניין מה שלא כזה ברור מאיליו. טוב כי זה ליאור ואני אשתמש בך כנשק מולו והדבר השני.." הוא נעצר ומביט על גופי בחיוך.
דמעות התחילו לעלות לעיני הרגשתי את כל מה שלא אכלתי עולה לי מהקיבה הוא ראה את התגובה שלי וישר זז לצד כאשר אני מקיאה "יופי כלבה עכשיו תנקי את זה. זה בכל זאת החדר שלך לזמן הקרוב או הרחוק" אמר משהו לחברו ואותו החבר חזר עם מטלית ודלי עם מים ונראלי שיש שם סבון? לא טעות שלי אין שם. "תתחילי לנקות" אמר לי כן בטח וחוץ מזה אני עם ידיים ורגליים קשורות. הרמתי את ידי והראתי לו את ידי שקשורות זו לזו בחבל. הוא גילגל את עיניו והתקרב אלי כדי להתיר את החבלים הכואבים הוא התיישב והתחיל להתיר את החבלים כמו ילד קטן וזה היה ממש משעשע את האמת. לא יכולתי שלא להעלות חיוך קטן אולי הוא סתם מתנהג כמו מפלצת למרות שהוא לא באמת כך " מה?" שאל אותי כאשר קלט את חיוכי "כלום אתה סתם נראה כמו ילד קטן שמנסה לפתור פאזל" וגיחחתי לעצמי. הוא גילגל את עיניו וחייך "משתגידי תתחילי לנקות" באוטומטיות והחיוך ירד מפניו הוא והחברים שלו יצאו והתחלתי בניקיונות הרגשתי מסוחררת לחלוטין ולא טוב בכלל אבל המשכתי למרות הכל.  ניקיתי את כל החדר כי בכל זאת הוא צודק אני אשאר כאן קצת זמן והחדר היה מטונף. כשסיימתי הסתכלתי על כל החדר וניגבתי זיעה קרה מראשי. ראיתי שהמקום המגעיל הזה הוא סוף סוף חדר ולא.. איזה צינוק או משהו מזעזע.
לפתע עבר שם עכברוש אבל לא סתם עכברוש האמאמא של העכברוש דפקתי את צרחת חיי והיה שם כיסא קטן אז עליתי עליו במהירות. לאחר פחות משתי שניות הדלת ניפתחה "מה קרה?!" הם באו עם רובים וקפאתי במקומי "מה קרה?!!" שאל אותי שוב פעם כאשר הם מכניסים את האקדחים לנרתיקים "עכברוש ענק" אמרתי מבועתת. הוא עשה להם סימן עם הידיים וכולם היתפזרו.
"רדי עכשיו" אמר בקול מתוח הנדתי בראשי לשלילה עדיין מבועתת מהעכברוש אז הוא פשוט הרים אותי והניח אותי על הריצפה נעמדתי על קצות האצבעות מוכנה לקפוץ על הכיסא בכל שנייה ואז הוא פשוט הלך והפקיר אותי עם החולדה אין מצב שאני נשארת כאן אפילו לעוד שניה.