האחת שלי

53

יצאתי מהבית שם כאשר אוטומטית נדבקו אלי שני מאבטחים. גלגלתי את עיני ונאנחתי מבינה שאני חייבת להיות עם שני המאבטחים האלו. אולי אני אצליח לעשות איתם הסכם שבו הם ילכו ואני אשאר. לעעעע לא כדאי לי אם ליאור יגלה שבכלל ניסיתי הוא יתחרפן עלי.
התקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס כשקריאה בשמי על ידי אחד השומרים עוצרת אותי. הסתובבתי לכיוון השומר והוא היה נראה לי מוכר... רגע זה דנקן? ההוא שניצח בקרב ההוא על הזירה (פרק 49),חשבתי שליאור לא סובל אותו, טוב כנראה שטעיתי.

"דנקן?" שאלתי רק כדי לאמת את מחשבותי "כן? את זוכרת אותי?" הוא שאל קצת מופתע "ברור בזכותי ניצחת בקרב ההוא" אמרתי בנונשלנטיות והנפתי את שיערי לאחור. "היי זה ממש לא נכון, אני ניצחתי בזכות עצמי" גלגלתי את עיניי מנסה לעצבן אותו "תמשיך לספר לעצמך את זה.." אמרתי בטון מתגרה "את ממש מעצבנת את יודעת את זה?" הוא אמר לי בזמן ששנינו נכנסים עם השומר השלישי שאותו עוד לא יצא לי להכיר "ידוע" אמרתי ופרעתי את שיערו כמו לילד קטן. הוא גלגל את עיניו והתעצבן, הצלחה. דנקן התיישב לידי והשומר השלישי היה בכיסא הנהג ככה שלושתינו בתוך גיפ ממוגן, נוסעים לנו. אני מרגישה באמת חשובה לרגע. אז מי זה השומר השלישי התעניינתי אז החלטתי לשאול את דנקן "מי זה?" לחשתי באוזהו "קוראים לו תמיר וזה כל מה שאני יודע.."
החלטתי לנסות להכיר אותו בכל זאת הוא עומד לבלות איתי יום שלם.. "תמיר ספר לנו קצת עלייך?" ניסיתי לפתח שיחה "כל מה שאת צריכה לדעת זה שקוראים לי תמיר ושאם קורה משהו רציני את יכולה לפנות אלי מעבר לזה אני מעדיף שלא" אמר בטון קטלני ממש תודה לך תמיר שיא החביבות,טוב אולי הוא יפתח בהמשך היום, בכל זאת בוקר וגם אני לא טיפוס של בוקר ברגיל. נאנחתי מנסה להשיג אולי תשובה מדנקן לגבי ההתנהגות הקרה והוא פשוט הקפיץ את כתפיו כאיש שלא יודע מה פשר ההתנהגות המסריחה הזאת.

יצאנו מהרכב מתחילים להיכנס אל השער שילדים דופקים לי מבטים קצת ומפנים מקום, נלחצתי אבל החלטתי בכל זאת לשמור על חזות אדישה והתעלמתי. נכנסתי לכיתה וראיתי את שי היא ישבה בצד ושיחקה לה בטלפון החלטתי שהגיע הזמן שבו אני אנקום על כל הפעמים שהיא קפצה עלי בבקרים והוציאה את נשמתי, פעם אחת היא אפילו עשתה את זה כששתיתי מים ובאותו הרגע שהבהילה אותי נחנקתי והיא ביינתים נחנקה מצחוק הכלבה היא צחקה כשאני ראיתי את המוות עובר לי בעיניים.

התקרבתי אלייה בשקט מסמנת לדנקן להיות בשקט והוא ישר מהנהן כמבין. התגנבתי ובשנייה לפני שהספקתי משהו קרא בשמי גורם גם לי וגם לשי להסתובב. הכלבה הזאת חייכה חיוך מרושע "זה בחיים לא יעבוד לך, בחיים האלו רק אני מבהילה אותך עד שיוצא לך תירס מהאף לא להפך"אמרה לי ומזכירה לי עוד אחת מהפעמים היותר מגעילות ומביכות שהיו לי.

אותו הילד התקדם אלי כשבמקביל גם דנקן מעיף לי מבט שואל לוודא הכל בסדר ואם אני צריכה עזרה, הנדתי את ראשי כדי לסמן לו שזה בסדר ואני מסתדרת. חזרתי לבחון את הילד ואז זיהיתי את הכלב הזה, נדב ילד מהכיתה שלי. אף פעם לא סבלתי אותו הוא היה ילד חש שניסה להידחף לכל דבר שנחשב בעיניו מגניב ולכל שאר הילדים הפחות 'מגניבים' הוא היה מתייחס כאילו הם זבל שצריך לפנות. "מה אתה רוצה נדב?" שאלתי אותו מיואשת ולא מבינה מה הוא רוצה מחיי כרגע "סתם לשאול מה קורה.. לא היית הרבה זמן מה עשית" אחי אני לא הייתי שבוע כשהייתי חולה למשך חודש לא קלטת אפילו שלא הייתי. "תעשה לי טובה דבר איתי תכלס" אמרתי לו "יש שמועות שהיית אצל ליאור כל החופש" אמר איזה סתומה אני, הוא מנסה להתחבר לליאור דרכי יעני לצאת 'מגניב' שהוא חבר של ליאור וכל השיט הזה טוב בואו נפיל אותו "כע ומי סיפר בדיוק סיפר לך את השטות הזאת?" התכחשתי מכמה סיבות פשוטות הראשונה והברורה היא שאין לי כוח לשמועות שירוצו כאן ושכל ילד שני יסתכל עלי מוזר וישאל אותי אם זה נכון שהייתי אצל ליאור, שלא לדבר בכלל על הפאקצות שבדוק ימותו מקנאה וכמובן גם האידיוט הזה, אני לא צריכה את החנפנות שלו בכל חור בחי. סיבה נוספת והיא באמת יותר חשובה זה שאני נמצאת במקום שהוא לא כל כך בטוח, אני רק עם שני שומרים כשבחוץ יש מאפיה שלמה שמחפשת אחרי ואחרי הנקודות תורפה של ליאור ולהגיד את האמת אני די בטראומה מכל הסיפור הזה, כל לילה חוזרים לי הסיוטים וחששות והפחדים שלי עולים בחלקם אני רואה את ליאור מת מול עיני, וזה קורע לי את הלב כל פעם מחדש. אבל אני תמיד מעדיפה שלא להראות, להיות חזקה.
החיים הובילו אותי לזה, שעדיף שאשמור על הסודות שלי בפנים וככה אני אהיה יותר מוגנת, אתם בטח שואלים את עצמכם מוגנת ממה אז במילה אחת מהחיים.  

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שבת שלום 💜💜