האחת שלי

19

הגעתי למסקנה שהעולם מלא בפדופילים ואני כרגע נמצאת עם מי שמלמד אותם להיות כאלה. כן כן מטריד אפשר להגיד שעברתי די ברבב בשבוע האחרון עליות ומורדות עם הפסיכופת הראשי ונראלי שאני לא אצא מהסיטואציה הזאת בזמן הקרוב או אחר.
"סטאארררר איפה את?!" שיט הוא פה הנחתי טת הספר שבידי על המיטה בצד ניכנסתי לשמיכה ונירדמתי בכאילו "אוי את ישנה?!" הוא שאל יותר נכון צרח באוזניי ופשוט קפתי בבהלה נתתי לו כאפה מתוך אינסטינקט אבל ידי ניתפסה באוויר. כיחוך נפלט מפיו באותו הרגע ידעתי שזה השקט מלפני המלחמה יופי גאוןןן לא מצמצתי כע חששתי שיקרה משהו עד שהרגשתי טת עצמי מודבקת על המיטה כשהטא מעלי "ס..ס..ס.ליחה זה ל.א היה ב..כונ.ה זה היה אינסטינקט" פלטתי בסוף מהר לפני שאגמגם כמו יצורה שוב "אז נשנה את האינסטינקטים שלך" אמר בביטחון שיט עוד עונש כן עברתי כמה 'עונשים' בשבוע האחרון ואני מתה לצאת מכאן. ניגררתי שוב לחדר השחור והגדול ברגע שהיינו בפתח רעדתי בפעם הקודמת שניכנסתי לפה הייתי פה ליומיים בלי אוכל מים ובחושך פחד.
הוא לפתע פתח את החדר לעוד תא שמתסתבר ליותר גדול עם סוג של בית כלא היו שם אנשים כלואים חלקם מלטי דם והיו צעקות ברגכ שניכנסנו. ככל שהתקרבנו הצעקות גדלו. ניכנסנו לחדר עם הצעקות ופשוט עצמתי את עייני מקווה לצאת מםה כמה שיוצר מהר. "תפקחי את העיניים שלך עכשיו" צעק עלי בקול מתכתי וקר פקחתי טת עייני מפחד וראיתי גב שממנו נוזל כמויות של דם כשלידו עומד שומר עם שוט הדבר הראשון שבאתי לעשות הוא ללעת לעזור למסכן ניגשתי אל האדם וקרעתי חלק מחולצתי כך שמחולצה ארוכה ורופפת החולצה שלי הפכה לחולצת בטן קצרה ניסתי לעזור לבנאדם וללחוץ על הפצעים בכדי שיפסיק לדמם לטחר דקה שמעתי צחוקים מעבר לכתפי הסתכלתי לעבר הצחוק זה היה הפסיכופת עם העובד שלו. זרקתי להם מבט מזועזע ועצבני וקיבלתי כתשובה צחוק גדול יותר. בחרתי להתעלם אני לא צריכה אותם.
ראיתי שידיו ורגליו של האדם המדמם קשורות ניסיתי לפתוח טת המנעולין אבל ללא הצלחה "אפשר את המפתחות" דרשתי לא קיבלתי שום תשובה גילגלתי את עיני והסתכלתי לכיוון הפסיכופת בעצבים הוא הפך ממשועשע למרצין בתוך שניות ובלי ששמתי לב ידיו נעטפו סביבי הוא הרים אותי קרוב אליו וניגב את דמעותי שזלגו ולא הבחנתי בהן.
"טוב לאחר הטיפול נמסור שלך את הולכת להחזיק את האקדח הזה ולהרוג את הדבר הזה שמדמם" הוא הושיט לכיווני אקדח. הוא בכוונה נתן לי לטפל בו הוא רצה שאני אהרוג אותו גם כי זה חא אנושי ובמיוחד אחרי שניסיתי לטפל בו והשקעתי מעצמי. "אתה נוראי" מלמלתי "אני יודע" ומיד אחר כך התלווה צחוק משוגע של פסיכופת. אמרתי לכם פסיכי. דחיתי את הבקשה וישר הרגשתי מתכת קרה מוצמדת למותני שהיה חשוף עקב קריעת החולצה שלי עבור הבנאדם המדמם. הייתי קפואה כמו המתכת ולא זזתי אבל בכל זאת כמו שהמתכת הפשירה מעורי החם כך גם אני הפשרתי "קחי את האקדח הזה ותירי בו אחרת את זאת שתשתה דם פה במקומו" "אני לא עושה את זה. ואתה יכול להרוג אותי בשביל זה אני לא רוצחת". קבעתי "טוב אם זה ככה אז ככה גם תסיימי" הרגשתי ההדק נילחץ אבל לא יצא שום כדור. "טוב את תבלי פה קצת עם הדבר המטונף הזה ברגע שתירי בו אני מוציא אותך מכאן זה רק עניין של זמן עד שאו תמותי מתוך רעב וצמא או שהוא יהרוג אותך או שתהרגי אותו החלטה שלך" הוא והבולדוג שלו יצאו והשאירו אותי עם האסיר לבד שתקתי לכמה רגעים ואז ראיתי קערת מים אם בכלל אפשר לקרוא לזה כך קערת כלבים עם מעט מים" הספגתי את הבד מהחולצה שלי ב'מים' והתחלתי לטפל בפצעיו של המסכן שמולי. "הי אתה בסדר?" שאלתי אותו. כל מה שיכולתי לשמוע זה המהום קצר חילצתי סיכה מתוך שיערי וכך ישבתי שעה עד שפיצחתי את המנעול הראשוו הבנתי שיש לי עוד שלושה כאלה ככה שיש לי עוד יום שלם לבלות פה. התחלתי לפתוח את השני הוא נפתח קצת יוצר מהר בשלישי וברביעי כבר קלטתי את זה וזה היה ממש תוך חמש דקות.
הנתי אותו על הריצםה כשהוא שוכב על ביטנו. "תודה" האיש מילמל "בבקשה" החזרתי לו "תנוח קצת אני לא אפגע בך" במילים האלו האדם מולי נירדם. הסתכלתי על השומר בחוץ שמשחק בטלפון שלו ידעתנ שכל מה שאני צריכה זה לקרוא לבנאדם הזה לקחת ממנו את הרובה ולעוף מכאן אבל אני לא אעשה את