האחת שלי

57

"להית" הוא אמר לי, עצמתי את עיני בחוזקה מתכוננת לכדור שייכנס לאיבר בגופי ויהרוג אותי. הכדור הזה הוא אומנם רק חתיכת מתכת קטנה אבל בעקבות המהירות שהוסיפו לו הוא לא רק חתיכת מתכת, הוא כדור קטלני.
שמעתי את הירייה וצרחתי מהפאניקה אבל לא הרגשתי כלום, שום דבר לא חדר שום דבר לא כאב.
פתחתי את עיני בעדינות רואה את תמיר שרוע על הריצפה צורח מכאבים.
נכנסתי לשוק. הוא חטף את הכדור במקומי.
הכתף שלו החלה לדמם וזה היה מחזה נוראי. נכנסתי לשוק וכך גם דנקן.
ניערתי את ראשי מכריחה את עצמי לא לקפוא. להתרכז.
נתתי בעיטה חזקה לידו של דנקן והעפתי את האקדח לצד. בשלב זה דנקן כבר יצא מהקיפאון ששהה בו וקם במהירות על שתי רגליו ואילו אני ירדתי למטה, לתמיר מנסה למצוא נשק בזמן שתמיר צורח מכאבים. הרגשתי נוראי לעשות את זה במקום לטפל בו אני רק פוגעת בו יותר וגורמת לו לסבול יותר...
החלתי למשש את הירך היחצונית במהירות כדי למצוא נרתיק. כאשר מצאתי את אותו הנרתיק, באתי לשלוף ממנו את האקדח שהיה שם אך במקום חטפתי בעיטה חזקה לראש.
הייתי מסוחררת וראיתי פעמיים את דנקן, שאגב לי הספיק פעם אחת אותו וגם זה היה יותר מידי. תוך שניות גם הקולות נהיו עמומים, התחלתי לראות נקודות שחורות והסחרחורת רק גברה, פתאום הכל היה איטי יותר, היה לי שקט לא הייתי צריכה לשמוע זעקות של אנשים מסביבי, והחלתי להיכנע ולהתמסר לתחושה. תוך שניות הגוף שלי צנח.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הרגשתי מעט חלשה ניסיתי לפתוח את עיני ולבסוף בקושי רב הצלחתי ולפני עיני נגלה לו חדר סטנדרטי עם שידה ומיטה. אבל היה בחדר משהו משונה הוא כולו היה לבן החדר, הריצפה הייתה לבנה, הקירות גם הם וכך גם המיטה השידה ליד שהייתה ליד המיטה חוץ מדבר אחד תמונה גדולה מאחורי המשענת של המיטה שעלייה היו עיניים גדולות, ירוקות וגדולות כל כך, הכרחתי את עצמי להתיישב על המיטה ולבסוף בקושי רב הצלחתי. התיישבתי בישיבה מזרחית מנסה למצוא יציאה בעיני, אך שום דבר לא נראה כמו דלת או חלון אבל מה שהכי הפתיע אותי זה שלא הייתה מנורה שהאירה את החדר, החדר מטבעו האור שבו היה לבן. החדר היה קר אבל לא פיזית קר אלא קר מהבחינה שהאווירה בו קרירה.
הורדתי את שתי רגלי מהמיטה מכינה את מנסה לשכנע את עצמי לקום ממנה.
לבסוף קמתי על שתי רגלי והתחלתי לסרוק את החדר הקול היחידי ששמעתי זה הוא קולו של הדממה.
מיששתי את הקירות בתקווה שאולי חוש המישוש שלי יראה לי משהו שהעיינים לא הצליחו לראות אך כלום. זהפשוט לא גיוני חייבת להיות דרך שדרכה נכנסתי.
לאחר חיפושים ארוכים שארכו זמן רב התיישבתי על המיטה בייאוש.
דפקתי כבר על קירות עליתי על השידה בכדי להגיע לתיקרה ולבדוק אותה אבל כלום.
"הלוו יש פה משהו, משהו"
התחלתי לצעוק כמו משוגעת אבל לא הייתה שום תשובה כאילו רק הקירות שמעו אותי והקשיבו לי אבל כמובן שהם לא יענו.
נשכבתי על המיטה ונאנחתי בכבדות.
עצמתי את עיני והתחלתי לבכות,אני אפילו לא יודעת למה בדיוק אבל נראה לי שמכל האירועים של החודשיים האחרונים.
הכל התחיל מאז שהתחלתי 'להתעסק' עם ליאור ותראו איפה אני היום,אני נלחמת בפושעים מסוכנים ביותר אני נחטפתי כבר כמה פעמים, אבל בכל זאת נשארתי,למה נשארתי לא ברור לי עד עכשיו אבל אני מקווה שבהמשך דברים יתחילו להתבהר סוף סוף.
הזזתי את ידי מפני וצרחתי בתיסכול אל הקירות בתקווה שאולי בכל זאת משהו נמצא שם.
התיישבתי על רגלי והסתכלתי על התמונה הצבעונית והגדולה של העיניים, מנסה לראות של מי הן ומה הן אומרות לי. עמדתי על המיטה וניסיתי להזיז את התמונה אבל התמונה לא זזה כאילו הדביקו אותה לשם.
"איפה אני?? בבקשה תוציאו אותי מפה!" התחננתי אך שוב לשווא.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני יודעת שהעלתי פרק קצת באיחור ואני מצטערת אני עמוסה ממש אבל בכל מקרה שיהיה לכם שבוע מדהים וחג פורים שמחח עם משלוחי מנות טעימים ואשמח לשמוע למה התחפשתם אם בא לכם לשתף!!!!