האחת שלי

59

קמתי מהמיטה מבינה שאין טעם שאתחיל לרחם על עצמי ואשקע בדיכאון במיטה הזאת, עכשיו הוא בחיים לא ייתן לי להמשיך בשיגרה ואת האמת שאני רק רוצה לחזור אל השיגרה הרגילה שלי.
קמתי מהמיטה בזהירות מסתכלת על השעון ורואה שהשעה כבר ארבע אחר הצהריים, עברו כבר איזה שלוש שעות שאני פשוט בהיתי בקיר.
הסתכלתי אל החלון רואה בחוץ שמש יפיפה. משעמם לי פה אני רוצה לצאת קצת, להתאוורר.
שמתי נעליי ספורט שהיו ליידי בשלוף ויצאתי מהחדר.
ירדתי במזדרון ומידי פעם נתקלתי בשומרים חלקם ניסו להבין לאן אני הולכת וחלקם פשוט נתנו לי ללכת, אני כבר מודעת טוב מאוד לכך שליאור מעודכן שאני יוצאת לבחוץ גם מבלי שיגיד לי.
הגעתי לבחוץ ונשכבתי על הדשא מתחת לשמש החמה שליטפה את פניי. לאחר זמן לא ברור, הרגשתי קצת בודדה אז חיפשתי אחרי משהו שנראה בן גילי פחות או יותר ונראה נחמד.
עייני חיפשו אך לא מצאו כולם היו נראים בוגרים מאוד אז החלטתי לעצור את אחד השומרים. "סליחה!" צעקתי לשומר ראנדומלי הוא אמר משהו לשומר השני והתקדם אלי "את צריכה משהו גברתי?" גילגלתי את עייני למשמע הכינוי מה אני אישה בגיל תשעים?! "זה בסדר אתה יכול לקרוא לי סטאר ויש מצב שאני יכולה להתקשר למשהו דרך הטלפון שלך?"
שאלתי מקווה להשיג תשובה חיובית "אני לא יכול להביא לך את שלי אבל תדברי עם ליאור אם הוא מאשר" אמר מנסה לסדר שהוא ייצא בסדר מכל הכיוונים. כבר נמאס לי להיות תחת האחריות של ליאור כאילו נראלי שהבנאדם יודע מתי אני מחרבנת זה כבר מטריד!
"זה בסדר דיברתי איתו אבל שכחתי לקחת את הטלפון בחדר ואין לי כוח ללכת עוד הפעם את כל הבית הענקי הזה, הייתי אומרת לך להתקשר ולראות בעצמך אבל הוא ביישיבה חשובה עכשיו.." חירטטתי מנסה להשיג את מבוקשי ללא אישור לשם שינוי.
הוא חשב לכמה רגעים, נאנח ונתן לי את הטלפון שלו. חייגתי את המספר המוכר של שי ואחרי שלושה צילצולים היא ענתה לי "הלווווו"היא צעקה מבעד לטלפון כאשר ברקע יש מוזיקה חזקה "שי, שי איפה את!?" שאלתי מנסה להבין מה קורה "מי זאת? סטאר?"שאלה חצי שיכורה. שי...
"כן בכיף אני בדרך אלייך!" מנסה להירגע ליד השומר כדי לא לעורר חשדות מצד השומר "אז רגע את בבית?" שאלתי כאילו את האוויר מכיוון שמה ששמעתי היה רק מוזיקה שלאחר דקה היא ענתה "כן. אבל לא שלי" ופרצה בצחוק מתגלגל ממש עזרת לי שי!
"אין בעיה ליאור אמר לי שאני יכולה ללכת אז ניפגש אוהבת אותך גם" אמרתי כאילו באמת דיברתי עם משהו.
החזרתי לשומר את הטלפון "תודה רבה לך!" אמרתי לו והוא הינהן וחזר למקומו ליד השומר השני. אם דבר אחד ברור לי זה שליאור בחיים לא ייתן לי ללכת מכאן אחרי מה שקרה בבית הספר אז הגיע הזמן להתגנב.
נכנסתי לחדר ושמתי על עצמי טייץ שחור וחולצה לבנה עם מעט בטן שהייתה בארון החזרתי את הנעלי ספורט השחורות לקחתי את הטלפון שלי שהיה מונח על השידה וידאתי שיש את השטר של המאה במגן עם הרב קו ויצאתי בשקט בחזרה לבחוץ.
הגעתי אל החומות וניסיתי למצוא פגם, מקום נמוך ולהבין כל כמה זמן השומרים עוברים וגיליתי שכל חמש דקות עוברים שני שומרים ומצאתי נקודה בחומה שיש בה חור מספיק גדול לרגל שלי בכדי שאוכל לשם בה רגל ולטפס ללמעלה,החומה הייתה בערך שלושה מטרים הלכתי מעט אחורה כדי לא להיות ממש ליד החומה והתחלתי לחכות לשומרים ברגע שהם הגיעו הם הסתכלו קצת מוזר אבל עשיתי כאילו אני בטלפון והם התעלמו ברגע שהם היו מספיק רחוקים לקחתי תנופה והתחלתי לרוץ לעבר החומה, ברגע שהגעתי אלייה מעט רצתי על החומה הכנסתי את הרגל שלי לחור בקיר ובתוך שנייה הייתי למעלה יושבת עלייה. עכשיו איך יורדים? בכל זאת יש פה איזה שלושה מטרים..
הסתכלתי לצד רואה את הסבב הבא של השומרים מתקרב. שיט.
נשכבתי על החומה בתקווה והם לא יראו אותי ואכן הם עברו בלי בעיות. הסתכלתי על החומה והבנתי שאין לי ברירה אלא פשוט לקפוץ.
השענתי את ידיי על החומה וניסיתי כמה שיותר להתקרב לריצפה וברגע שלא יכולתי לרדת יותר ספרתי לעצמי בלב עד שלוש וקפצתי. הנחיתה מעט כאבה ברגליים אבל לא משהו בלתי נסבל.
התנשפתי מעט משחררת את האוויר שכלאתי בריאותי והתחלתי לרוץ מהיער הזה. בדוק יש פה איזשהי עיר,עיירה,מושב משהו קרוב אחרי הכל אנחנו מקבלים אספקת אוכל מאיפשהו. הדלקתי את הטלפון מסתכלת על הגוגל מפות רואה שהעיירה הקרובה ביותר היא עוד עשרה קילומטרים. מההה! לרגע שקלתי לחזור אבל אין מצב.
טוב אם אין ברירה..
התחלתי לרוץ מעט ביער רואה שהשעה כבר חמש.
המשכתי לרוץ לפי הכיוון והגעתי לאחר משהו כמו 20 דקות הגעתי לכביש שעובר דרך היער הזה בכל זאת יער בחושך פחות כייפי...
המשכתי לרוץ על הכביש מקווה לראות רכב כאשר אני מתנשפת,אני מבינה שאני עוד מעט יעבור להליכה ואם לא אפילו אשב בצד הדרך עד שלפתע ראיתי אור מכלי רכב זה טנדר ישש. זזתי במהירות לצד וברגע המתאים קפצתי עליו נאחזתי בו חזק ולאחר לא מעט מאבקים והתיישבתי במאחורה שלו. הוא נסע ולפתע התחלתי לראות אורות מעוממים. עיר. הרכב נעצר ברמזור וירדתי ממנו. עייני נפקחו וניסיתי להבין איפה אני השעה הייתה חמש ועשרה בערך. הטלפון שלי החל לצלצל וראיתי את שמו של ליאור על הצג. שיט. ניתקתי לליאור, איפסתי את הטלפון וזרקתי את הטלפון על הכביש, יודעת שאו רכב יירמוס אותו או שמשהו ראנדומלי ייקח אותו ויטעה את ליאור.
ראיתי אישה שנראית נחמדה והחלטתי לגשת אלייה "סליחה את יודעת איפה התחנה המרכזית?" היא הסתכלה עלי קצת מוזר, תכלס מה הפלא הייתי נראית כאילו רכב דרס אותי...
"בטח.. ממליצה לך לקחת קו 73 מהתחנה כאן והוא ייקח אותך" אוקי סבבה "תודה רבה לך!" אמרתי לה היא הנהנה והמשיכה ללכת. הלכתי לתחנה מתיישבת בה ורק עכשיו אני מבינה את גודל הטימטום שלי, למה עשיתי את כל זה?!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מקווה שנהנתם מהפרק שבוע טוב💜💜