ג'ו:
אני זוכרת את הרגע המדוייק בו פגשתי בעיניים האפורות האלו.
עיניים יפייפיות שהטביעו אותי, וגררו אותי איתו למעמקי הגיהנום.
הבעיה היא שאני הבאתי זאת על עצמי.
אני אומרת לעצמי שאני שונאת אותו, אבל בכל פעם שהוא בסביבה אני מבינה עד כמה זה שקר.
חשבתי...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני מוצאת את עצמי מתעניינת בשמיים השחורים והקודרים שבחוץ יותר מהתכנית שמרצדת על מסך הטלוויזיה. אם זאת הייתה העונה והייתי יכולה לראות משהו דרך הלילה, הייתי בטוחה שעומד לרדת גשם. בימים האחרונים שברתי שיאים. בדרך כלל אני פקעת משתוללת של צרות וצעקות בדיוק כמו אימא שלי, ועכשיו אני שקטה. ואימא אף פעם לא שקטה. ממנה ירשתי את היכולת הזו שאם משהו לא מוצא חן בעיניי, אני מסוגלת להתפרץ ולהסתבך בצרות לא משנה איזו שעה זו ביום. אני מאשימה את העובדה שזה היום האחרון לחופש שלי. אני מפנה מבט אל הכלבה שלי שמנמנמת על המיטה, משילה שיערות שקשה לי לנקות אחר כך, ונהנת מהחיים. היא טורחת לפקוח עין, להתבונן בי שניה קצרה בחוסר עניין מובהק, ואז לעצום אותה חזרה. לפני שאני מספיקה להוסיף ולשאול, כאילו היא תענה לי, למה היא עצלנית כי היא לבלדור-הבום הגדול שמרעיד את הבית מושך מיד את תשומת ליבי. "זיקוקים?" אני שואלת את עצמי ואת אף אחד, קמה מהכיסא בתנופה מהירה, פותחת את החלון ומביטה החוצה. השמיים הקודרים כבר לא קודרים יותר, ומאירים אותם זיקוקים בשלל צבעים. לרגע קצר אני בורחת, מרשה למוח לתעתע בי ולהרגיש כאילו אני בעולם קסום אחר. אבל הם נגמרים מהר מידי, ואני סוגרת את החלון בייאוש. אני באמת צריכה להבין איך הדבר הזה עובד, למרות שאני חושבת שזה לא כ"כ חוקי. או חוקי בכלל. למעשה, גם אם זה כן חוקי אימא שלי תדאג לקבור אותי לפני שאפוצץ לה את החצר. "ג'ו!" אני שומעת את הקול של גברת קרטר קוראת בשמי מלמטה. "מההההה?!" אני מחזירה בנהמה דומה לשלה. "מה, מה?! תרדי למטה!" אני נאנחת, וגוררת את גופי החוצה מהחדר. "אני לרשותך אימא." אני ממלמלת כשאני נכנסת למטבח. "לכי תקני כמה דברים. אין לי שום דבר לארוחת הצהריים שלכם מחר." היא פוקדת בזמן שהיא מתקרבת אליי, מושכת את חור הצוואר שבחולצה שלי ומניחה את הפתק הצהבהב שם. "יש לך משאלת מוות?" אני מרימה את הקול שלי ומנפנפת את ידייה ממני. "אני אימא שלך, מותר לי. עכשיו לכי." חיוך נמתח על פניה, והיא מתבוננת בי עם עינייה הכחולות שמזכירות את שלי. לבושה בסניקרס האהובות עליי יחד עם מחאה גדולה בלב ורגליים כבדות, אני יוצאת. בדרך אני עוברת על פני גן השעשועים, ורק שניה לפני שאני פונה את הפניה האחרונה למכולת, צמרמורת רצינית מכה בי. אני ממהרת להוריד אוזניה אחת ולהסתובב אחורה בקפיצה. כשאני מבינה שאני לא סתם משוגעת, זה מרגיע רק אחוז מאוד קטן ממני. הדוברמן הרצחני שעומד לא רחוק ממני, מביט עליי ומפיק קולות שאני בטוחה שהם לא מתוך שמחה לראות אותי. וכמובן שעם מזלי העגום, המרחק הקטן בנינו לא משאיר לי הרבה מקום לברוח. לא שאני טיפוס שרץ. "כלב טוב, אתה כלב חביב. אל תאכל אותי, אני לא טעימה בכלל! הכלבה שלי תוכל להעיד!"אני ממלמלת בלי הפסקה מול כלב, בזמן שאני מנסה לחשוב איך אוכל לברוח ממנו. 18 החלקתי על השכל ועוד לא הגעתי לגיל. "אני באמת נחמדה! רוצה ביסקוויט? חכה, אני אלך למכולת שזה בדיוק מה שאני אמורה לעשות ואני אקנה לך ביסקוויט! אוקיי? רק תעזוב אותי במנוחה כלב יקר וחמוד." לכל הרוחות, לקבל נשיכה מדוברמן משוטט זה לא בדיוק מה שכתוב לי במקום ראשון ברשימת הדברים שארצה לחוות בחיי. לפתע הכלב מפסיק לאבד בי עניין בבת אחת. גבותיי מתכווצות בתגובה, והוא מיד מסתובב ומתחיל לרוץ. הוא פונה, ונעלם לגמרי מהרחוב. בין הקצה האחד של הבתים המסתירים את המשך הרחוב, לקצה האחר, אני יכולה לראות בין אורות הרחוב לימוזינה שחורה וארוכה עוברת במהירות יחסית. אני שומעת חריקת בלמים, נביחה, דלת נפתחת ונסגרת ואז הרחוב חוזר לדממה המוחלטת שלו. אני ממצמצת בעיניי מספר פעמים בלי לייחס יותר מידי חשיבות לסיטואציה המוזרה שקרתה כאן, מנערת את ראשי, ומזכירה לעצמי שאם לא אחזור הביתה מהר תהייה דרמה.
