Teach Me Honor.

.פרק 22

"לחשוב עלייך משאיר אותי ער, לחלום עלייך משאיר אותי ישן, ולהיות איתך הופך אותי להיות חי."

-לא ידוע.

התרסקות.
עם כל החוזק שבי אני חושב שמעולם בחיי לא חוויתי את הדבר הזה באמת.
כבר אמרו לי פעם מתישהוא שלכל דבר יש פעם ראשונה.
מה לעזאזל עשיתי כרגע? האם במו ידיי הרסתי את הדבר הטוב היחיד בחיי?
נראה שלכולנו יש אדם שנכנס לחיים שלנו,ומטלטל את הרוח שלנו וכל מי שאנחנו בזמן כל כך קצר.
עם ג׳ו ואיתי זה היה ככה. ידעתי את זה. ידעתי שהיא מטלטלת אותי ואני מטלטל אותה.
'אני חזק, זה לא מעניין אותי.' , כל אלה הם נטו בלבולי מוח. כי עם ג׳ו זה כבר לא היה עניין של חוזק.
זה היה עניין של רגשות. ולא אהבתי את העניין הזה בכלל.
אבל רק כשהיא אמרה את המשפט הזה זה הכה בי כמו ברק והעיר אותי מהתרדמת ששקעתי בה.
צפיתי בה נגמרת לי מול העיניים, והכל היה לגמרי באשמתי. ואז הבנתי למה בכל פעם אני חוזר אליה. למה זאת רק היא.
היא פתחה אצלי משהו שלא ידעתי שקיים, גרמה לי להכיר בעוד דברים חוץ מתחושות של כעס וייצר נקמה. תחושות שלא ידעתי שהיו קיימות אצלי.
היא הייתה אמיתית, אדיבה, ולוחמנית.
היא גרמה לי ליהנות, לחייך יותר ממה שאני זוכר, לחזור לרגע לילדות שבקושי הייתה לי עם כל ההתרסות והמשחקי מילים שלה, ולהרגיש יותר מרק מי שאני ביום יום. ועכשיו אני לא מרגיש כלל.
היא הראשונה שרציתי לנשק, הראשונה שאני רוצה לבלות איתה כל רגע וכל דקה בחיי.
ועכשיו אני מבין עד כמה היא הצבע שלי בכל האפור והבנאלי הזה,
שלא באמת חייתי עד שפגשתי אותה,
ושכנראה אני זקוק לה יותר מלכל דבר בחיי.
הגיע הזמן להודות בחרא הזה.
בפעם הראשונה שראיתי את הילדונת הזאת רציתי לחקוק את השם שלי על עורה כדי שכולם ידעו שהיא שלי. שהיא תהייה שלי ותישאר שלי. רק שלי.
היא נראתה כמו אלה כשהיא באה כדי להציל את החבר הזה שלה. כועסת, בוערת, לא שמה שיט עליי ועל הדברים שעשיתי כדי להפיג את השיעמום. היא לא קנתה את כל הבולשיט.
ואז אחרי כמה זמן גיליתי את הצד המתוק הזה שקיים בה, והבנתי שיש בה מכל העולמות. ושכדאי שמהר מאוד אעשה איתה משהו כי היא נדירה ומיוחדת. אבל לא עשיתי. ואני לא יכול לעשות.
"מה לעזאזל קרה כאן?" זה דניאל. אפילו לא שמעתי את הדלת נפתחת.
הדבר הראשון שנקרה בדרכי הוא כיסא המחשב שמעולם לא השתמשתי בו. אני מרים אותו בידי ומטיח אותו על הקיר כאחוז טירוף. כי זה מה שאני.
אני ממשיך להרוס את החדר. דניאל קורא בשם שלי, ואני כמעט צורח. אני מתעלם ממנו.
"אנחנו צריכים לצאת." אני משפשף את עיניי ומתקדם לכיוונו של דניאל אחרי שאני נרגע. החדר שלי נראה כאילו עדר פילים עשה בו מסיבת טראנס.
דניאל תופס בכתפיי ומונע ממני להמשיך להתקדם.
"לאן אתה חושב שאתה הולך? אתה נראה כמו אסון. אתה לא יכול לצאת למבצע הזה!" הוא מוחה.
"דניאל אל תתערב! אני לא מתכוון לתת לזה להשפיע עליי! אל תרגיז אותי! פאק!"
"אז אתה מוכן לוותר עליה?"
"תגיד לי אתה צוחק?! תקפו אותי, והיא הייתה איתי! מה אני מחכה שהיא תמות?! אני לא יכול לסכן אותה!" אני מרים את קולי.
"ת'או, אם היא הבחורה הראשונה שאי פעם עניינה אותך, זה אומר שהיא הבחורה היחידה שגם מתאימה לך. היא נראית לך כמו מישהי שלא יכולה לקבל את מי שאתה באמת? אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יכול להגן עלייה?"
הוא שואל, ואני מרפה את גופי. היא יכולה לקבל אותי? היא יכולה. אני יודע שהיא לעולם לא תשנה את הדעה עליי אם אספר לה עכשיו, אם אספר לה בזמן. אם לא ארמה אותה. שוב. אבל אני לא יכול. אני לא רוצה לסכן אותה ולערבב אותה בעולם החשוך הזה. מי כמו דניאל יודע.
"אני לא יכול לעשות את זה."
"החרא הזה עם הבחורה הזאת הולך לגרור אותך לאבדון." מתחשק לי להכניס לו פצצה לפרצוף.
"שיט דניאל! אין לי זמן לדברים האלה, במיוחד לא עכשיו! תסתום כבר את הפה כי אין לי מצב רוח להכניס לך מכות רצח!" אני מרים את הקול.
"את השקרים האלה לך תספר למישהו שלא מכיר אותך כמוני. אנחנו נחכה לך למטה." הוא מפנה אליי את גבו ויוצא מהחדר, משאיר אותי לבד.
עשיתי טעות? אני אמור להכיר אותה טוב יותר. כשירו עלינו היא אפילו לא יבבה. היא עשתה את כל מה שאמרתי לה. היא חזקה, והיא מושלמת. אני יודע שהיא מושלמת בשבילי.
דניאל אולי צודק, אבל אני לא יכול לסכן אותה. אני פשוט לא יכול לקחת על עצמי את האחריות שאולי יקרה לה משהו בגללי ובגלל החיים שאני חי. עדיף שנסיים את זה כבר עכשיו, למרות שהיא כל מה שאני אי פעם ארצה.