Teach Me Honor.

.פרק 42

"בנקודה מסוימת בחיינו, כולנו מתמודדים עם סיטואציה בלתי אפשרית. כזאת שפוגעת בנו כמו כדור, כל כך מהר שאין לנו אפילו זמן לחשוב." -לא ידוע. 

ת'או:

היה משהו בבוקר הזה שהרגיש חרא עוד לפני שבכלל פקחתי את העיניים.
מאז שג'ו יצאה וטרקה אחריה את הדלת, החרא המציק הזה חלחל לי לתוך העצמות ולא עזב.
הרגשתי את זה עמוק בבטן, האוזניים שלי צפצפו ורדאר הצרות של התחיל לצווח.
אחרי זה כבר לא יכולתי לחזור לישון.
אז שלחתי הודעה לשומרי הראש שהצמדתי לה. שאלתי אותם אם הכל בסדר, והם ענו שהיא בדיוק עלתה על האוטובוס בדרך לעבודה.
זה עדיין לא הרגיע אותי.
כולם יודעים שאני לא הטיפוס ההיסטרי. אני לא נוטה להיות לחוץ, ובטח ובטח שלא טיפוס שנוטה לפחד.
בעצם, לא פחדתי מאז היום בו ראיתי את הדוד שלי מחורר על כורסה.
אני אמור להיות אחראי לחיים של פאקינג הרבה מאוד אנשים. לפחד זה משהו שאני לא יכול להרשות לעצמי.
אבל שעתיים אחרי שג'ו עזבה, כשדניאל פרץ לבית שלי בהתנשפות מטורפת ומבט מבוהל בעיניים, הרגשתי שאני הולך לחוות פחד בפעם הראשונה מזה שנים.
ואז הוא אמר לי שחטפו את האישה שלי.

חטפו את ג'ו.
חטפו את ג'ו.
חטפו את ג'ו.
חטפו את ג'ו.

המשפט הזה מתנגן לי בראש כמו מנטרה מזויינת כבר שבע שעות.
אני מרגיש שאני עומד להשתגע. אני מתאפק לא לחורר את הראש של כל מי שנמצא ברדיוס של מילימטר
ממני.
"איפה הפאקינג עדכונים?!" אני צורח וחובט בשולחן. דעתי נטרפה עליי.
בשנייה שנודע לי שג'ו נחטפה, שלחתי יותר מאלף אנשים לחפש אותה ברחבי ניו יורק המזויינת.
התכוונתי להפוך כל אבן בעיר הפאקינג ארורה הזאת עד שאמצא את האישה שלי.
שלחתי את כולם לחפש בכל חור מזורגג שיכולתי לחשוב עליו.
שלחתי אותם לחפש אפילו בביוב, ולמרות שיש בי אפס אמונה באלוהים התפללתי שהם לא יימצאו שם כלום. לא שם, ולא בשום פח זבל שקיים בעיר הזאת.
התפללתי גם שיבקשו עליה כופר לפני שימצאו את הגופה שלה, כל דבר. רק שלא יפגעו בה.
העובדה שכל הפחדים שלי התממשו הכתה בי מאוחר מידי.
הכאב הזה, להיות רחוק ממנה בלי לדעת מה קורה לה, כילה כל פיסה מנשמתי. ועד עכשיו מאוד קשה לי להתמודד עם זה.
לקח לי המון זמן לעכל שחטפו אותה. ופחדתי פחד מוות שכבר הרגו אותה, כי את השומרי ראש שהצמדתי לה מצאנו ירויים בראש במכונית ליד בית הקפה שבו היא הייתה אמורה לעבוד עכשיו.
אבל היא לא.
אני ידעתי מי חטף אותה. וידעתי גם שהם הולכים למות. ידעתי שהם יתחננו שאני ארצח אותם. תהיתי מה הם חשבו לעצמם כשהם החליטו להתעסק איתי. החארות העלובים האלה.
ידעתי שהחבורת זבלים האלה רצו אותי מחוץ לפוקוס.
מתאבל ומטורף.
טוב, הם לא יקבלו את זה. האסטרטגיה שלי כוללת ניפוץ הגולגולות שלהם בצורה יצירתית במיוחד שלא
תבייש את אוניברסיטאות האומנות הטובות במדינה.
"תירגע! שמישהו יביא לו מים!" אני שומע את קולה של קרולין.
"לא. אני לא רוצה כלום! לעזאזל, פאק!" חוץ מלמצוא את אהבת חיי. ואם זה לא יקרה בזמן הקרוב אני באמת אאבד את זה.
אני תופס בכוס הריקה שאכלסה בתוכה וודקה עד לפני רגע, וזורק אותה בחבטה על הקיר בשולחן הישיבות.
כולם נמצאים כאן, חוץ ממנה.
גם ההורים שלה. הם יושבים בסלון ביחד עם האח הקטן שלה, שגם אותו אכזבתי, ואין לי מושג מה קורה איתם עכשיו.
מחכה לנו חתיכת שיחה רצינית איתם אחרי שנמצא את ג'ו.
הם לא ידעו שהחבר של הבת שלהם מנהל את העולם התחתון, וכשהם קיבלו את הבשורה שמישהו חטף את ג'ו, היה מזל שאימא שלה לא חטפה התקף לב.
בחיים שלי לא ראיתי יצור אנושי שבכה כל כך הרבה שעות ברצף כמוה. והייתי עד לבכי בחיי.
קרולין הצטרפה אליה, ונסה הצטרפה אליהן, ואני התאפקתי שלא.
כן.
אני.
ראש הארגון החזק ביותר בכל החוף המזרחי של ארצות הברית.
בפעם הראשונה בחיי התאפקתי שלא לבכות.
וזה רק חיזק את מה שידעתי מהרגע הראשון בו עיניי פגשו בשלה:
כולם אוהבים אותה עד אין סוף.
זה היה הקסם שלה. ולא רציתי שהוא יתפוגג.
ובגלל זה התאהבתי בה כל כך חזק באותו הרגע הזה בו העיניים שלנו נפגשו.
ידעתי את זה אז, אני יודע את זה עכשיו. תמיד ידעתי, אבל ניסיתי להכחיש. מהרגע הראשון בו ראיתי אותה, התאהבתי בה.
ולמרות שהיא לא רצתה שום דבר מכל הדברים שהכנסתי לחיים שלה, היא תמיד נשארה.
תמיד אהבה אותי.
תמיד קיבלה אותי.
תמיד שלי, ותמיד בשבילי.
"ת'או, בבקשה תירגע." אני מרגיש את ידיה של ונסה על כתפיי, ואני מתנער ממנה.
"לא. דניאל, תארגן את הרכב אנחנו יוצאים שוב." הוא מרים אליי מבט ומרחיק את הטלפון מהאוזן.
"בסדר."
"תקחו אותי איתכם." ונסה מבקשת, בפעם הרביעית, כי זאת הפעם הרביעית שאנחנו יוצאים לחפש אותה בעצמנו. רק אני ודניאל.
גופי מתקשח כשאני חושב על זה.
אני רוצה לשבור הכל, מישהו פגע ונגע במה ששייך לי ואני עד עכשיו חוץ מרונדלים מטומטמים ברחובות לא עשיתי כלום כדי לעצור את זה.
אני רק מחכה לפיסת מידע הכי קטנה כדי להגיע אליה, ולשבור את העצמות של מי שנגע בה.
"לא ונסה. תפסיקי לבקש את זה." דניאל מניד בראשו בטון כבד.
"בן." אבא שלי עוצר אותי לפני שאני יוצא מחדר הישיבות.
"מה?" אני מושך באף ונשמע כמו חרא מקורר.
"אתה תמצא אותה. אתה חזק יותר ממה שאני הייתי, ואתה חכם. הם לא יעזו להרוג אותה. הם יודעים עם מי יש להם עסק."
"כדאי להם. כי כשאני אסיים איתם הם יתחרטו שהם נולדו בכלל."
"שלחתי הודעה ללאס ווגאס ושיקגו. הם שולחים אנשים." אני מהנהן.
כל אחד יעזור לי עכשיו. כמו שאני עזרתי להם מאז שנהייתי ראש הארגון. הוכחתי את עצמי מספיק פעמים כדי שכל הארגונים הסינים, הספרדים, האיטלקים, האיריים, והצרפתים בארצות הברית יזיזו את התחת שלהם לכיוון ניו יורק ויעזרו לי עם כל האמצעים שלהם למצוא את האישה שלי.
כשאנחנו יוצאים לסלון אני מפנה מבט אל אבא שלה.
אימא שלה עדיין בוכה, ואח שלה יושב על הרצפה כשגבו שעון על הספה, ובוהה בכלום.
אני נושך את שפתיי ומתאפק עם המחנק שצורב את הגרון שלי.
אני גם לא מסוגל להסתכל מסביב, כי כל דבר בבית הזה מזכיר לי אותה.
"אני אמצא אותה." אני מבטיח שוב.
אבא שלה רק מסתכל עליי, ולא אומר כלום בזמן שהוא מלטף את הגב של אישתו.
אלוהים כנראה העניש אותי על כל החרא שעשיתי ב26 שנותיי הקצרות, ולקח ממני את הדבר היחיד שהיה חשוב לי שלא לאבד.
יצאתי החוצה, דניאל אחריי, כשאני טורק את הדלת של הדירה ומשאיר את קמצוץ הטוב שבי מאחורי.
כמה זמן נשאר לי עד שהם יפגעו בדבר הכי יקר בחיים שלי?