Teach Me Honor.

. פרק 33

"אני זוכר את היום הראשון בו הבטתי בעינייך והרגשתי איך כל העולם שלי התהפך."-לא ידוע. 

תהרוג את הילד, ותן לגבר להיוולד.
זה מה שאבא שלי אמר לי רגע לפני הפעם הראשונה בה הוספתי את הטייטל הכביכול מזעזע של הרוצח לרזומה שלי- ותקעתי למישהו כדור בין העיניים.
אני זוכר את זה טוב מאוד. הייתי רק בן 12, ולא חוויתי דבר טוב כמו ההרגשה הזו.
אני כבר מזמן יודע שהחלקים הכי טובים בי הגיעו מהרגעים הכי גרועים בחיי. כי באותו יום התייצבתי נפשית, ולא נתתי לשום דבר להפריע לי.
עד שהכרתי את ג'ו כמובן.
אני אוהב אותה. לעזאזל, איך שאני אוהב את הילדונת הזאת. אהבתי אותה מההתחלה. רק עכשיו זה כל כך ברור לי.
כשהתעללתי בה, כשצחקתי עליה, כשהצקתי לה וכשצעקתי עליה. אני אוהב אותה עד כדי טירוף.
כל מה שרציתי היה פשוט שהיא תהייה שלי. ככה פשוט זה היה.
ובגלל זה גרמתי לכזה בלגן מהרגע בו פגשתי אותה. גררתי את עצמי לפאקינג שטויות רק מפני שלא האמנתי שאני מספיק טוב בשביל כל השלמות הטהורה שהיא. וזה הכה בי מאוחר מידי.
ועד שכבר היא הפכה לשלי המשכתי להערים עליה עוד פאקינג שקרים וזיוני שכל במקום לספר לה את האמת. והיא סבלה הרבה. ולמרות כל זה היא עדיין נשארה. ולמרות כל זה אני ממשיך לפגוע בה.
אידיוט שכמוני ידעתי שהיא לא תלך, ועדיין הסתרתי ממנה דברים.
אני שומר על קור רוח מזויף מהתחת כשאני יושב על הכיסא הלא נוח של בר בית הקפה.
אחד החוקים שאנחנו לא עוברים עליו בארגון, הוא להרביץ לאישה. אבל עכשיו בכנות ממש מעקצץ לי בקצות האצבעות להעיף לונסה סטירה.
"לא." היא מחזירה לי.
"את פאקינג-"
"פעם אחת כבר עזרתי לך ושברת לה את הלב, מה עכשיו ת'או? זה יקרה אחת לחודשיים? אני לא בדיוק מבינה למה רבתם הפעם, אבל בכנות, זאת לא מערכת יחסים בריאה."
אני מת להחזיר לה ולהגיד לה שהחבר הקודם שלה לא בדיוק היה מציאה ושאין לה זכות להרצות לי על מערכות יחסים, אבל אני רוצה שהיא תעזור לי. ואני יודע שג'ו תדחוף לי מעדר לפרצוף אם אני אפתח את הפה,
אז אני סותם.
"את יודעת שאני הכי טוב בשבילה." זה כל מה שאני מצליח לחלץ מעצמי.
"נכון." היא מסכימה, וגורמת לי לפעור עיניים.
"אבל מה יהיה עם זה שזאת כבר הפעם השניה שאתה גורם לה לבכות?"
"זה לא יקרה יותר." אני עונה בנחישות, ונשמע כאילו אני ננזף.
"מה גורם לך להבטיח לי את זה?"
"אין בנינו שקרים יותר." אני עונה בכנות.
היא מופתעת מהתשובה שלי.
אולי אני יכול פשוט להתפרץ לבית של ג'ו עם איזו מכונית חדשה שקניתי לה, ולבקש סליחה וככה לחסוך לעצמי
את העצבים שאני חוטף עכשיו.
אבל אני פשוט חרא בדברים האלה. ג'ו היא החברה הרצינית הראשונה שלי, והאישה הראשונה שאני באמת אוהב.
אני יודע שאני צריך להתאמץ יותר מלקנות לה מתנות הפעם, ולהתנצל כמו שצריך, אבל אני איש מאפיה מאיפה אני אמור לדעת איך אישה רוצה התנצלויות לעזאזל?
אני מוכן אפילו לפזר ורדים מאליקופטר בכל רחבי ניו יורק אם זה מה שיעזור לי להתנצל בפניה, למרות שאני פאקינג מטומטם ודפוק כשזה מגיע לרומנטיקה.
בפעם האחרונה פשוט כפיתי פרוטקשן על בית הקפה, והתקשרתי אליה כמו מעריצה אובססיבית איזה מיליון פעם. ואפילו זה לא עזר עם העקשנית היפייפיה שלי.
אבל משהו אמר לי שוורדים לא יעזרו כאן, כי אני יודע שג'ו לא מחפשת אפילו את זה. אלא רק כנות.
לעזאזל אני אמור לנהל אימפריה שלמה של רוצחים צמאי דם, אבל מטר שישים וארבע של חוצפה בלתי יתוארת מעסיק אותי במחשבות 24 שעות ומוריד אותי על הברכיים.
"היא בסדר?" אני שואל, וונסה מעקמת את פרצופה בלי להחזיר לי תשובה.
"לא ביקשתי ממך להוריד לי את הירח ונסה רק ביקשתי לדעת אם היא בסדר." אני מותש.
"היא בסדר גמור." ונסה משיבה, וכשאני נוהם בקריזה דניאל שיושב לצידי בשקט, תוקע בי מבט אזהרה.
שניהם התקרבו הרבה בזמן האחרון. דניאל הוא חתיכת אידיוט עיוור אם הוא חושב שזה לא ברור יותר מהשמש שהוא מטורף לה על התחת.
"יש לה יום הולדת בקרוב." הקפה שאני שותה כמעט חונק אותי.
פאק. היומולדת שלה. אני אפילו לא ידעתי מתי הוא. הייתי כל כך שקוע בשטויות שלא טרחתי לברר על הדברים החשובים באמת.
"20 באפריל, זה התאריך. תפתח חוש רומנטי ותעשה משהו. לא משנה מה עשית, היא תסלח לך. היא אוהבת אותך יותר מידי, ואתה חמור אגואיסטי שכמוך יודע את זה. וזה כל מה שאני אגיד." ונסה קורצת לדניאל ומסתובבת מאיתנו, מתקדמת אל אחד השולחנות.
"אתה חייב להתנצל בפניה לפני שאתה פורץ במפגן רומנטי שיעלה אלפי דולרים בשביל היום הולדת שלה." ידעתי שחוץ מהסיבה הברורה, דניאל אמר את זה לא סתם. ג'ו עוד עלולה לזרוק אותי ואת ה'מפגן הרומנטי' הזה לאלפי עזאזל אם לא נבהיר את הדברים בנינו כמו שצריך.
"מעניין אותי לדעת באיזה מפגן רומנטי אתה תשתמש כשתצטרך לספר לונסה מה אתה עושה בחיים." דניאל מרים אליי אצבע משולשת, ואני יורד מהכיסא המסריח הזה שאני מקווה שבחיים לא אצטרך לחזור לשבת עליו. אבל אני יודע שזה לא יקרה, כי ג'ו בערך מנהלת את המקום.
"אל תשכח שיש מחר פגישה, תגיע בזמן או שאני תוקע לך כדור בתחת." אני מטיח שטר של 20 דולר על בר הקפה, ויוצא משם.

ג'ו:
לא הייתי מסוג הבנות שאי פעם חלמו על אהבה.
אני לא מושלמת, אני לא עדינה ואני בטח לא נשית. לא רציתי להיות, וזה אף פעם לא עניין אותי.
לא ציפית לשום סיפור אהבה כזה, על הנער הכי חתיך ועשיר שיתאהב בי-כמו שכולן מגרדות מהספרים אל תוך החלומות שלהן. וזה עדיין קרה.
זה רק שבסיפור שלי הנער העשיר והחתיך שהתאהב בי לא היה נער.
הוא היה גבר.
גבר שסובב לכולם את המבטים, וגרם לאוכלוסיית ניו יורק פיק ברכיים מהסיבות הנכונות והלא נכונות.
גבר נדיר ביופיו, ועוצמתי.
גבר שהרוויח את הכסף שלו אלוהים יודע מאיפה, אבל זה בטח לא היה חוקי.
גבר שעסק בדברים שאני לא רוצה לדעת עליהם, ורצח אנשים. ועשה עוד הרבה דברים שאני בטח לא יכולה
אפילו לצייר במחשבות.
ולמרות כל זה לא עבר שבוע, ואני עומדת כמו סטוקרית מול בניין הפאר של הגבר הזה שבחיים לא שיערתי לעצמי שאתאהב בו.
חלק אחד במוח שלי צועק עליי להיכנס, ולהגיד לו שלא משנה לי אפילו אם הוא היה מנהל את הגיהנום.
חלק אחר אומר לי להסתובב על עקבותיי ולברוח רחוק מת'או ג'קסון. רצוי אפילו ליבשת אחרת אם אפשר.
אבל אני לא יכולה. התגעגעתי אליו יותר מידי. ברחתי בלי לשמוע את מה שיש לו לומר, ואני מרגישה שאני חיה ונושמת טעויות בכל פעם שאני נמצאת רחוק ממנו.
אחרי שברחתי ממנו, התקשרתי לונסה. היא באה לאסוף אותי וסירבתי לבכות בפניה. רק סיפרתי לה שרבנו. לא אמרתי לה למה, אני גם לא אגיד לה. אני לא אגיד לאף אחד מהאנשים שאני אוהבת. זה יהיה קשה, אבל מי אמר שלת'או יותר קל?
אחרי שהגענו אליה הביתה, בכיתי בשירותים והיא שמעה אותי.
כשיצאתי היא תפסה אותי וטלטלה לי את הצורה בניסיון להוציא ממני מה קרה. אבל אני רק ביקשתי ממנה שתהייה איתי. הייתי צריכה לחשוב. והרבה.
הייתי צריכה אותה. הייתי צריכה שהיא פשוט תהייה איתי. אחר כך היא פשוט ישבה איתי כל הלילה, ליטפה את ראשי, ולא שאלה יותר מידי.
בבוקר כשהתיישבנו לאכול, היא קיבלה שיחה מדניאל. היא שמה אותו על ספיקר והוא סיפר לנו שהוא מצא את ת'או בים לפי איתור, והוא היה שעון על מכסה המנוע של המכונית שלו שהייתה מנופצת והרוסה לגמרי. באותו
רגע הבנתי מה היה רעש הניפוץ ששמעתי.
דניאל ציין שאין לו מושג מה קרה ושהוא ממש ישמח לשמוע את זה ממני. כבר לא יכולתי להסתיר מהם שהיה לנו חתיכת ריב רציני, אבל לא יכולתי לספר על מה ליד ונסה.
"ג'ו!" הקול המוכר של דניאל מפוצץ לי את בועת המחשבות ואני מסובבת את הראש.
"דניאל." אני ממלמלת את השם שלו בכזה חשש כאילו אני מפחדת שידביק אותי בשפעת.
"באת לראות את ת'או?" המבט שלו זה סלט של הפתעה ובלבול.
"כ-כן?" אני עונה בשאלה, וקצוות פיו מתעגלות מעלה, ואני תוהה אם הוא מנסה לא לצחוק עליי.
"ת'או.. חיי כוח." הטון של דניאל מתעדן כשהוא מדבר עליו.
"אני הבנתי שהוא סיפר לך.. באיזה עול אנחנו חיים. אבל ג'ו, הוא לא מכיר משהו אחר. והוא לא רוצה להכיר. אבל הוא גם צריך מי שיעמוד מאחוריו וידאג לו. אז אני רוצה שתישארי לצידו ותתמכי בו. אני חושב שאת הבן אדם המתאים ביותר לעשות את זה, בכנות." הוא מגרד בעורפו ונראה מובך קצת.
"הוא כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי. הוא תמיד מגונן, שומר, ואפשר לסמוך עליו. אני לא רוצה שהוא ייפול בידיים של אישה שלא תוכל להכיל את מי שהוא. מגיע לו את הטוב ביותר."
אני לא מהססת לפני שאני מהנהנת בביטחון.
"אז בבקשה תשמרי עליו." הוא מבקש.
כשאנחנו עולים במעלית דניאל לא אומר דבר. הייתי רוצה לנצל את הרגע השקט בכדי לשאול אותו עליו ועל ונסה, אבל אני לא רוצה לחטט לו בחיים. הוא עוזר לי יותר מידי.
כשאנחנו נכנסים אל הפנטאהוז, אני עומדת בכניסה ומביטה מסביב בכתפיים דרוכות.
דניאל פושט מעליו את המעיל שלו וזורק אותו הצידה על אחת הספות. משהו בי מעקצץ בשמחה כשאני יודעת שת'או גדל עם הטיפוס הזה. דניאל הוא המקביל האנושי להגדרה של נינוחות.
"בואי אחריי." דניאל מורה עם אצבעו וכשאנחנו מתקדמים לסוף המסדרון ומגיעים לדלת הכי צדדית, הלב שלי דופק מהר מידי.
התגעגעתי אליו. אני רוצה לראות אותו, אני רוצה להקשיב לו ולשמוע את מה שיש לו להגיד.
אני מתחרטת על זה שעזבתי אותו ככה. אני זאת שאמרה לו שיום אחד הוא ימצא את מי שתקבל אותו כמו שהוא.
ידעתי שהוא לא היה פותח את הלב שלו ככה כלפיי אם לא היה סומך עליי במאת האחוזים, ואני ניפצתי את האמון הזה שלו בי. למרות שהוא לא היה כנה, ולמרות שאני עדיין כועסת עליו, אני מקווה שאוכל להרוויח אותו
שוב.
"אל תדאגי ג'ו." דניאל מחייך אליי, ואני מחייכת חזרה.
"שיפסיקו לזיין לי את המוח! הם לא רוצים שום עסקה! מה אני נראה להם פאקינג אידיוט?!" הצרחות של ת'או זה הדבר הראשון שאני שומעת כשדניאל פותח את הדלת.
"דניאל!" למה אתה מאחר?! אנחנו עוד רגע מסיימים כאן!" הוא שואג בלי רחמים, ודניאל נראה רגוע לגמרי כשאני עומדת מאחוריו ומסתתרת מת'או כאילו אני איזו זרה.
"הייתי עסוק." הוא משיב בשלוות נפש.
"אולי תפסיק לפמפם זונות ות-" ת'או נעצר כשאני יוצאת מאחורי גבו של דניאל. עיניו נפערות וכתפיו נרפות. העצמה קורנת ממנו. כל האנשים שיושבים בחדר שותקים.
"היי." אני ממלמלת בטון שממש לא אופייני לי.
"ג'ו." הוא קורא בשמי ומתרומם. מבטו ננעל עליי, ונדמה שרק אני והוא נמצאים בחדר כשהוא מתסכל עליי
ככה.
"צ'ופ צ'ופ צ'ופ, לכו לכם לדבר אני אסגור את הישיבה ונסתלק כולנו הביתה." דניאל מוחא כפיים בשעשוע, ות'או קם מיד ממקומו.
זה הצד בת'או שמעולם לא ראיתי. כל העולם הזה שלא הכרתי, ובערך כל מה שהוא אוהב.
הוא מתקדם אליי ולא ממצמץ לפני שהוא תופס בי וגורר אותי משם, משאיר את הכל מאחוריו.
אני לא מספיקה לעכל מה קורה לפני שהוא דוחף אותי אל החדר שלו, טורק את הדלת, מושך אותי אל המיטה שלו ומושיב אותי מעליו כששפתיו מתרסקות על שלי.
האופציה היחידה שלי היא לפתוח את הפה ולתת ללשונו להחליק פנימה. הנשיקה מלאה בכל כך הרבה ייאוש געגוע וחום, עד שאני כמעט מתחילה לבכות.
"חזרת אליי." הוא לוחש כשהוא מתנתק ממני. הריקנות מחוסר שפתיו על שלי מציף אותי, ואני מהנהנת ומושכת אותו שוב לנשיקה ארוכה.
אני צריכה אותו עכשיו,
אני צריכה אותו כל הזמן,
זה לא מספיק לי.
אנחנו מתנשקים עד שאין לנו אוויר, וכשאני משחררת את שפתיי משלו בצליל מתוק אנחנו מתנשמים בטירוף.
"ג'ו-"
"לא כעסתי על מה שאתה עושה. כעסתי על זה שלא סיפרת לי." אני קוטעת אותו.
"כי ידעתי שברגע שאספר לך אתחייב לכך שלעולם לא אוכל לתת לך ללכת. "
"אני מבינה. אני יודעת שאם היית יכול לספר לי דבר כזה בכזאת קלות אז היית עושה את זה." אני נאנחת, ואז מניחה את ידיי על החזה שלו.
"אתה לא מתחרט על זה?"
"לא. אלה החיים היחידים שאני מכיר. שאני רוצה. מבחינתי כל השאר יהיה כלא." הוא נשמע כן כל כך עד כאב. אני נאנחת כשהוא גוחן קדימה ומדביק נשיקות עדינות על צווארי בזמן שהוא מחכה שאעכל את הדברים.
אני אוהבת את הטעם והמגע של שפתיו, אבל אני לא אוהבת את המילים שיצאו מהן כרגע.
"ג'ו.." הוא ממלמל את שמי, ואני נלחמת במוח שלי לסגור דלתות ולא לתת לת'או המושלם לענות אותי עכשיו.
אני צריכה רגע לחשוב, וההתגרויות הקטנות שלו לא עוזרות לי.
הוא מרים את ידו ומלטף את המותניים שלי בעדינות, עולה עד לצד החזה שלי ומעביר בי צמרמורת רצינית.
"ת'או." אני מניחה יד על ידו ומורידה אותה. אני ממקדת את מבטי במבטו.
"אני לא יכולה לקחת את זה שאני אוהבת אותך כל כך בחזרה." ת'או נעצר, ומרים את עיניו אל שלי.
"את האמת? אני גם לא רוצה. ולמרות מה שאתה חושב, כל העניין הזה לא מרתיע אותי. זה פשוט.. שאני לא רוצה שיקרה לך משהו רע. כל החיים לפנייך. אבל אני לא אגיד לך לבחור בדרך אחרת, ולא אוכל לשנוא אותך
לעולם. עם כמה מעוות שזה. אני אוהבת אותך, ואני אקבל כל דבר בך, כי אני כבר לא יכולה לחיות בלעדייך."
הוא מרים את האצבע המורה שלו אל לחיי, ומלטף אותה בעדינות.
אני עוצמת את עיני ומתענגת על המגע שלו, על הכבוד שלו, על הסבלנות שלו ועל האהבה שלו כלפיי. אני מרגישה את זה. אני מרגישה את העצמה של הגאווה שממלאת אותו עכשיו.
"אני לא טוב עם נשים או אנשים נקודה." אני פוקחת את עיניי למשמע קולו שספוג בטון שאני לא מזהה, הישר אל מבטו. כחול על אפור, והרבה רגשות בין לבין.
"אין לי מושג מה אתן רוצות, ואם להיות כנה זה גם לא ממש עניין אותי. אבל ברגע שפגשתי אותך ידעתי שאת כל מה שרציתי. מישהי חזקה ואמיתית, ולא איזו אחת שתסתכל עליי כאילו אני איזה דיל מטורף בקניון. ואת המישהי הזאת." אני מחניקה חיוך.
"כל חיה צריכה יפה ג'ו, ואין ספק שאת נוצרת למעני." הוא לוחש כשאני מתפרקת לחתיכות בין זרועותיו.
הוא תופס בצווארי בעדינות, ומקרב אותי אליו.
שפתיי נמחצות תחת טעמו המתוק של פיו והוא נוהם כשהוא דוחף את לשונו אל פי. הראש שלי מסוחרר ואני תופסת בכתפיו בחזקה.
"אני מבטיח לך, אני לא אתן לשום דבר רע לקרות לך מי וידה." הוא לוחש בין הנשיקות שלנו. הידיים הקרות שלו מחליקות תחת החולצה שלי ואני נאנקת בלחיים אדומות ולב פועם.
לפתע אני מרגישה משהו תחתיי, אז אני פוערת עיניים ומתרחקת ממנו בתדהמה.
"מה קרה?" הוא שואל כשהוא מלקק את שפתיו.
"מ-מה..?" אני שואלת בקול רועד. מבטו הופך אפל כשהוא מביט בי, וחיוך זדוני מצטייר על פניו.
"את מרגישה את זה ג'ו?" הוא שואל, ואני לא יכולה לענות. המוח שלי נכבה.
"את מרגישה את איך שאת גורמת לגוף שלי להגיב בייב?" טון קולו מתגרה ומפתה, וכך גם ידיו שמלטפות את
צידי גופי.
"עכשיו את מבינה למה את גורמת?" הוא שואל כשהוא מדביק נשיקה אל עצם הבריח שלי.
הוא מחליק את ידו על החזה שלי, ועיניו מצועפות. אני מרגישה את נשימתו החמה על צווארי, ואני נאנחת כשהוא נושך את תנוך האוזן שלי.
"את אוהבת את זה שאני מדבר אלייך ככה? שאתחיל לדבר מלוכלך ג'ו?" גלי רעד חולפים בגופי מקולו העמוק, ואני מיד מזדקפת ודוחפת אותו ממני ללא הצלחה. הוא מהדק את אחיזתו בי, ואני לא מספיקה לברוח.
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
"אתה כזה אידיוט!" אני צווחת, והוא רק פוער את עיניו בתמימות מעושה, אבל לא מנסה להסתיר את החיוך שלו.
"ג'ו, אני הולך לגרום לך להרגיש טוב עכשיו. תהיי ילדה טובה." אדום בוהק מציף את לחיי, והרגליים שלי הופכות לג'לי. מזל שאני יושבת אחרת סצנה מביכה אחרת הייתה מתקיימת פה עכשיו.
ת'או תופס במותניי ואז משכיב אותי תחתיו, האוויר נתקע לי בגרון כשהוא מושך את החולצה שלי מקצוותיה מעלה.
עיניי נופלות על שפתיו הפשוקות, וכשהוא מפשיט אותי לחלוטין במכה אחת מהמכנסיים והתחתונים שלי אני מבינה שהוא מתאפק כבר יותר מידי דקות, ובטח איבד את הסבלנות שלו אי שם ברגע שנישק אותי כשנכנסנו
לחדר.
אני לא יכולה להכחיש שאני לא פחות רעבה למגע שלו ממה שהוא רעב אליי.
הוא מעניק לכל חלק בגופי את אותה תשומת לב, אותן נשיקות עצלות ונשיכות מטריפות שישאירו בי סימן אדום ויזכירו לי למי אני שייכת.
נשימותיו מדגדגות את גופי בכל חלק אותו הוא מנשק, וכששפתיו פוגשות את החלק הכי אינטימי בגוף שלי, עפעפיי מרפרפים ונסגרים, ובאותו רגע כבר לא אכפת לי משום דבר.
גניחה צרודה נמלטת מפיו ומטלטלת את גופי, כשאני מושכת בשערותיו ונאנקת תחת הקסם שהוא מפעיל
עליי.
הלב שלי משתולל ואני לא נושמת.
כשאני מגיעה לשיא וצועקת את שמו הוא מיד מנחית את ידו על פי.
"ג'ו, אני לא יודע אם הישיבה התפזרה כבר ולמרות שהייתי מת שכולם ידעו כמה טוב אני גורם לך להרגיש, הייתי מעדיף להיות היחיד שיישמע את הקולות האלוהיים שאת מפיקה." הוא לוחש.
אני מרימה אליו את עיניי העייפות, והמראה האירוטי של שפתיו המבריקות ועיניו הבוערות גורם לכל החמצן שהחזקתי, אם בכלל, לצאת מהמפרשים.
הוא מוריד את ידו משפתיי ואז גוחן אליי ומנשק אותי נשיקה משגעת ורותחת שמסתיימת בזה שאני מתנשפת וצמאה לאוויר.
ת'או נשכב לצידי, וכשהוא כורך את ידיו מסביבי כדי לחבק אותי אני לא מבזבזת זמן ומיד מתרוממת ומתיישבת מעליו בפישוק.
אני שולחת את ידיי אל חגורת המכנסיים שלו ומנסה להתעלם ממפגן הגבריות העצום שמבצבץ מולי.
"ג'ו בייב, מה את עושה?"
"אני.. אהממ... מפצה על ה.. על הזה." אני ממלמלת בידיים רועדות שמנסות בלי הצלחה לפתוח את החגורה.
ת'או מגחך בהערכה, ואז תופס בידיי ומושך אותי אליו. החזה העירום שלי נמחץ על בד החולצה שלו, והוא
כורך את ידיי סביב עורפו.
"אני לא רוצה שתעשי משהו שתרגישי שאת לא מוכנה אליו." סנטימטרים ספורים מפרידים בנינו, והוא מנצל את זה ומנשק את קצה אפי נשיקה קטנה.
"אני מוכנה!" אני מוחה ומרגישה כאילו הלב שלי נחנק מלחץ.
הוא מרים גבה ועל פניו נפרש מבט של 'את-באמת-מנסה-אותי-עכשיו?'
אני מנפחת לחיים ואז מניחה את ראשי על החזה שלו בכעס.
"אם את באמת מוכנה לזה," הוא מתחיל לומר ואני יורה את ראשי מעלה חזרה.
"אז אני רוצה להפוך את זה למיוחד. מגיע לך הרבה יותר מזה."
"יותר מחדר עם מיטת קינג סייז בפנאטהוז מפואר?" אני שואלת בציניות, וקצוות שפתיו מתעקלות מעלה.
"ג'ו, את האישה שלי. ולאישה שלי מגיע את כל העולם. אז בטח, הרבה יותר מזה." הלב שלי מאבד פעימה למשמע המילים שלו.
אחר כך אני מכינה לו ארוחת ערב בזמן שהוא מתקלח, ואחרי שהוא מסיים לאכול אני מפצה אותו בנשיקות ארוכות, ובמסאז' שהופך במהירות לעוד סיבוב של עונג בשבילי.
לבסוף אנחנו מתכרבלים יחד, עד שאני מרגישה את נשימותיו מאטות.
אני מרימה את ידי ומסיטה קבוצת שיער ממצחו בעדינות. הוא ישן בשלווה ונראה יפה כל כך, עד שאני תוהה
מה עשיתי בחיים בכדי שהוא יגיע לי.
"אל תעזבי אותי לעולם ג'ו." הוא ממלמל לפתע מתוך שינה. עיניי נפערות, והוא נשמע כל כך שבור עד שליבי מתפוצץ מכאב.
אני לא יודעת כמה שניות עוברות, אבל כשאני שומעת את המילים האלו אני יכולה להישבע שאני מרגישה כאילו כל הצרות שלי מתפוגגות, ושהשמיים שנשקפים דרך חלון החדר נראים בהירים יותר למרות שזה בכלל לילה.
אולי אני לא מבינה כלום בעולם הזה שלו, אבל אין שום סיכוי שאני לא אעשה הכל כדי להגן עליו. ואני יודעת שלמרות כל מה שעוד נעבור, אני כבר לא מפחדת יותר.
אני זו שניסתה ללא הצלחה להתרחק מצרות, הוא חיפש אותן.
אני אוהבת בלגן ושטויות, הוא אוהב סדר ושליטה.
הוא שחור, אני לבן.
אנחנו הפכים מוחלטים, ועדיין מושלמים אחד לשנייה.
ואני לא מתכוונת לוותר על זה בעד שום דבר.

~


אזזז הגענו לסיומו של עוד פרק, הפעם אני רגועה XD
מקווה שתאהבו את הפרק!
מה אתן חושבות שהולך לקרות? <:
הפרק הבא כ נ ר א ה
י ה י ה
ו ו א ו.
אבל אני לא מגלה כלום.
תודה על כל התמיכה שלכן בנות, אתן קוראות מדהימות, באמת!
אוהבת המון 3>
מקווה שהפעם אין לי שגיאות כתיב שוב XD