Teach Me Honor.

.פרק 23

"אהבה היא כמו הרוח, אתה לא יכול לראות אותה אבל אתה יכול להרגיש אותה." 

-לא ידוע.

"מי זו?" אדם שואל.
ונסה פתאום מפנה את ראשה אלינו, מצטרפת לשיחה.
"יסמין. היא דוגמנית משוגעת שחושבת שהיא החברה של ת'או. היא לא." דניאל נשמע כאילו הוא מנסה לרכך לי את המכה.
"ראינו אותה כבר פעם אחת. היא נראית נואשת." ונסה מנפנפת בביטול בידה.
אני לא יודעת אם זה מעצבן אותי או מרגש אותי שכולם מנסים להתחשב בי.
מבטי מתפקס על עיניה שמביטות ישר בי. היא מחייכת חיוך מעצבן, ואז אומרת משהו לחברה שלה שעומדת לצידה.
היא בחורה באריזה בלונדינית ומושלמת. פלא שת'או מבלה איתה?אני לוקחת נשימה עמוקה. זה הולך להיות דרמטי.
הן מתקדמות אלינו בצעדים ארסיים, וונסה נראית כאילו היא מוכנה לתקוף אותן בעצמה. אלוהים העקבים שלה יותר גבוהים מהאמפייר סטייס.
מה פספסתי בכל שנותיי כנערה? למזלי, אימא לא שפויה.
אני אפילו לא מצליחה לעקוב אחריה מתקרבת אלינו. הם נראים כל כך קשים להליכה.
"היי דניאל." היא מחייכת אליו חיוך מקסים, והוא מחזיר לה במנוד ראש לא מנומס.
ונסה צוחקת, ואני נאנחת.
הייתי יכולה להמשיך בקלות בחיי בלי לפגוש בה שוב. לה, סביר להניח, יש ספרת אייקיו בודדת.
"מה אתה עושה עם הילדים האלה?" רציתי להרוג אותה. אבל שלא כמו ת'או, התאפקתי.
החברה השנייה שלה שעומדת לצידה לא נראית יותר חכמה ממנה. למרות שעם יסמין כנראה הסטנדרטים לא גבוהים בכל מקרה.
מעניין מה היה קורה אם ת'או היה יודע שכולנו כאן ביחד. אני מגחכת לנוכח המחשבה. זה לא מעניין אותו. אף אחד לא מעניין אותו.
"האנשים האלה יותר נחמדים ממך יסמין, תיקחי את עצמך ותלכי למישהו שכן מסוגל לשמוע אותך."
הבנות נראות כאילו הן הולכות לקפוץ עליו, ואני מודה שאני באמת מחבבת את דניאל.
אני לא יודעת למה הוא כל כך נחמד אלינו, אבל אין ספק שהוא שונה מת'או בהרבה דברים.
"כולם מסוגלים לשמוע אותי, גם אתה. אל תתעצבן רק כי לא נתתי לך להיכנס לתוכי עדיין." ונסה משתנקת, אדם נחנק מהמשקה שלו, קייסי מיקה ובני הזוג שלהן המומים, ואני ישר נעמדת על רגליי.
"את ממש בטוחה בעצמך, הא? אולי כמות הכימיקלים על הפנים שלך שיבשה לך את המוח, אחרת אין לי איך להסביר את האשליה העמוקה שבה את נמצאת. אני שמעתי אותך מדברת במצטבר רק 5 דקות ואני לא יכולה לשמוע אותך יותר. וזה כבר לא עניין של מי הכניס אותך למיטה, את פשוט בלתי נסבלת. ממליצה לך לשנות את ההתנהגות שלך לפני שהאשליה הזאת תתפתח לפסיכוזה ותגמור את הקריירה שלך."
הנקודה הובהרה. הכלבה נעמדה במקומה.
אני שומעת את השריקות מאחוריי.
"ת'או דווקא חושב אחרת. חשבתי שאני צריכה להיות מודאגת בגללך, אבל מסתבר שלא."
חיוך מצטייר על פנייה, ואני נדרכת. מה היא יודעת?"את יודעת, ת'או היה שלי והוא עדיין שלי."
"זה לא מעניין אותי." אני נשמעת כאילו בלעתי שברי זכוכית.
איפה ג'ו החזקה שאני? לאן היא נעלמה? אני ועצמי צריכות רגע של שיחה רצינית. יסמין מרימה את הטלפון שלה, החיוך עדיין מרוח על פנייה. ואז הוא גדל. גדל כל כך עד שנראה שאפשר להרחיב אותו רק בניתוח.
היא מרימה את צג הטלפון אליי, ואני מבחינה בשיחה: