Teach Me Honor.

.פרק 38

"אין דבר שלא אעשה כדי לגרום לך להבין שאני אוהב אותך."

-בוב דילן.

אני בספק אם השטינקר המחורבן שיושב עכשיו מולי יכול לראות אותי מאחורי מסך הדמעות והזיעה שמכסה את העיניים שלו.
זה היה הצד בי שרציתי שג'ו לעולם לא תכיר. הצד המפלצתי. הצד שאוהב את מה שהוא עושה.
"תפסיק לבכות כבר." אני ממלמל כשאני מכוון את האקדח לברך שלו, ויורה.
הבחור צועק, ואני מגלגל עיניים. מתחיל להימאס לי מלענות אותו. הרוסים תמיד היו עקשנים. והמלחמה המטומטמת הזאת איתם לא נגמרת.
דניאל חתיכת חרא קטן ומפונק יושב בצד ומסתמס עם ונסה. אני לא יודע מה היא הייתה עושה אם היא הייתה יודעת שהוא בדיוק הוציא למישהו כמה אצבעות. אבל הם עברו את זה. ולי לא יכול להיות אכפת פחות.
"טוב הוא לא אומר שום דבר, תהרוג אותו וזהו." דניאל אפילו לא טורח להרים אליי את הראש כשהוא מציע את ההצעה המטומטמת היומית שלו, ואני מתחיל לאבד סבלנות.
בדרך כלל אני לא מתעסק בחרא הזה, אבל החלטתי לנסות לדבר אישית עם הבחור הזה. הוא היה יד ימינו של סוחר הסמים הראשי של ראש הארגון הקודם. וזה היה חתיכת כאב ראש להביא אותו לכאן.
"טוב מתוק. אז אתה תישאר כאן עם כדור בברך ודימום מסיבי, ואני אלך הביתה להתקלח ולישון. איך שאתה רוצה. יטפלו בך כבר מחר." אני תוחב את האקדח למכנסיים שלי ומתאפק שלא לבעוט בבחור.
"תשים עליו מאבטח לפני שאתה הולך." אני אומר לדניאל שעושה לי טובה שהוא בכלל מהנהן.
אני יוצא משם בלי לטרוח לקלל אותו, והרצון לקעקע לו 'סמרטוט' על המצח בוער לי יותר מתמיד.
כשאני מגיע הביתה אני דופק את הראש בהגה לפני שאני יוצא מהאוטו, ואז אני גורר את עצמי למעלית.
כשהיא נפתחת אל הפנטאהוז, אני מפנה מבט הצידה ורואה את ג'ו עומדת במטבח.
כל החרא שאכלתי מהיום הזה נעלם כאילו לא היה כשאני מבחין בה.
"בייב? אין לך עבודה?" "סיימתי משמרת מוקדם, אז באתי." היא מפנה אליי חיוך מאחורי כתפה.
אני מתקדם אליה ותופס בה, מרים אותה על כתפי וחובט בישבנה. היא צווחת, ואז צוחקת.
"מה אתה עושה? אני מכינה לך ארוחת ערב, אתה לא רעב?"
"אני רעב יותר אלייך. האוכל יחכה."



ג'ו מתהלכת במהירות בחדר, לובשת את אחת מחולצות הטריקו שלי שהיא הכי אוהבת. זאת חולצה כחולה שמכסה חצי מהגוף שלה.
לא ציפית שהיא תהיה פה אתמול, אבל היא הייתה אחרי שעברתי יום מחורבן במיוחד. שכבנו, התקלחנו, אכלנו ארוחת ערב, ושכבנו שוב.
העיניים שלי נודדות אחרי כל דבר שהיא מרימה. היא טוענת שהחדר מבולגן מידי. לי אין מושג על מה היא מדברת. למרות שכבר התרגלתי לנוכחות שלה בכל מקום.
התרגלתי להרגלים המוזרים שלה להניח את הנעליים עם הראש לכיוון הדלת,
לקטע הזה שהיא לא יכולה שבגדים יהיו מפוזרים בחדר-אבל לזה שאין לה סבלנות לקפל אותם אז היא פשוט מגלגלת אותם וזורקת אותם בערימה באיזשהו מקום,
לזה שהיא לא יכולה להשאיר כוסות קפה בכיור, ולזה שהיא שונאת שאני משאיר את הסבונים באמבטיה פתוחים. התרגלתי לזה שיש שיירים קטנים שלה בכל מקום, גם אם היא לא כאן.
אם זה בגדים, או אם זה אוכל שהיא מכינה לי ומשאירה במקרר. אהבתי את זה. אני אוהב את הנוכחות שלה פה כל הזמן, ואני אוהב אותה.
הטלפון שלי מצלצל, שולף אותי מהמחשבות, ואני רואה הודעה מדניאל על המסך.
'דיברת איתה?' שיט. שכחתי לגמרי מזה.
אין לי פאקינג מושג איך להסביר לג'ו שהחברה הכי טובה שלה החליטה בשבוע שעבר לאחד כוחות וללכת לבקר בפעם הראשונה בחיים שלהן בקזינו.
הן לא בגיל, אבל הוא שייך לי, אז זאת ממש לא תהייה בעיה להכניס אותן.
הבעיה העיקרית כאן היא ג'ו.
היא תמימה, טובה, ויפה מידי בשביל מקום כזה. אני לא אצליח לרסן את עצמי אפילו לרגע אם מישהו ידבר אליה לא במקום. ואני יודע שזה יעשה בלגן.
"בייב?" אני מכחכך בגרון כשהיא מתכופפת ממש מולי.
"מה?" היא נעמדת ומפנה אליי מבט. השיער המתולתל שלה אסוף בפקעת ואני מת להחזיר אותה למיטה.
"ונסה דיברה איתך?"
 "על מה?"
 "על הקזינו."
 "אה.. על מה?" פאקינג שיט.
 "היא רוצה ללכת לקזינו שלנו."
"לקזינו שלכם? על מה לעזאזל אתה מדבר?" אני לוקח נשימה עמוקה.
"את לא יודעת שדניאל סיפר לה מה אנחנו עושים?"
 "אני לא יודעת מה?!" היא צווחת, והכל הבגדים שהיא אספה עד עכשיו נופלים על הרצפה בערימה.
הבייבי הקטנה שלי עצבנית. אוקיי. בסדר. לפחות זה לא עליי.
היא רצה אל השידה ומרימה את הטלפון, מתחילה להקליד וגורמת לחיוך משועשע להימתח על פניי.
"אני לא מאמינה!" היא זורקת את הטלפון על המיטה ומתיישבת בשילוב ידיים.
"מה קרה?" אני מתקרב אליה ומנשק את העורף שלה. העור שלה סומר, למרות שהיא עסוקה בלכעוס.
"היא שכחה לספר לי! היא לא טרחה להזכיר שבזמן שהיא ודניאל הפכו להיות זוג, הוא גם סיפר לה על מה שהוא עושה! חצופה!"
"את כועסת?" אני שואל בטון משועשע.
"מאוד!" היא מרימה ידיים באוויר ואז נעמדת ומסתובבת אליי.
"מה אני יכול לעשות?"  הינה זה. הינה ההתהפכות שאני אוהב. היא מאדימה, ואז מפנה מבט.
"הכל בסדר." היא ממלמלת ואז מתקדמת אל ערימת הבגדים.
"את רוצה ללכת?"
 "אם היא רוצה, אני מניחה." היא מושכת בכתפייה, עדיין מובכת.
"אני לא מת על הרעיון שתלכי לשם."
 "מה זאת אומרת אתה לא מת על הרעיון?" היא יורה אליי מבט.
"יש שמה המון אנשים שאני לא מעוניין שאפילו יסתכלו עלייך."
 "אני אהיה בסדר, הרי אתה שם." חיוך מצטייר על פניה.
פאקינג תחמנית קטנה.