Teach Me Honor.

.פרק 2

"רק פעם אחת בחיים אתה פוגש מישהו שמשנה אותם לנצח." 

~

"לא מאחרת!" אני ספק מכריזה ספק מצייצת מרוב מחסור בחמצן כשאני פותחת את דלת הכיתה.

אני שומעת צחקוקים, ומרימה את ראשי בחיוך מתנצל אל אמה.
אם היא לא הייתה המלאך שהתגלה אליי ביום הראשון שלי בתיכון, כנראה שממזמן כבר הייתי מוצאת את עצמי מחוץ לכותלי בית הספר דוחפת פיצות לתנורים, או בתסריט רע יותר-דוחפת בגדים לשקיות.
אני לא תלמידה בעייתית, אבל קשה לי לקלוט את החומר. למזלי אמה קלטה אותי מיד, ולשמחתי איתה אני גם הולכת לסגור את חוויית התיכון הארורה שלי.
"חשבתי שאת התלמיד החדש." היא מנידה בראשה בהבעה מודאגת כשהיא צובטת את גשר אפה.
"אני גם יכולה לחזור הביתה ולדלג על כל השנה אם את ממש מאוכזבת." אני סוגרת אחרי את הדלת, ומקבלת מבט חמור סבר.
מזל שאמה לא לוקחת אותי ברצינות. ונסה מרימה את ידה, ואני מיד מבחינה בה. מה שלא כל כך קשה בהתחשב בעובדה שהכיתה קטנה בצורה קלסטרופובית יחסית ל30 תלמידים. התגעגעתי לונסה. לא ראיתי אותה יומיים. היא אמנם החברה הכי טובה שלי, אבל אנחנו עולמות שונים לגמרי. 
"פספסתי הרבה?" אני שואלת ומתיישבת כשאמה מתחילה לברך את כולנו על תחילת השנה החדשה, כשבעצם בין השורות אני יכולה לקרוא שהיא מודה על כך שכולנו חזרנו מהחופשה בחתיכה אחת.
"היא אמרה שאמור להגיע תלמיד חדש, ולא הגיע. זה הכל." ונסה מושכת בכתפייה.
המחשבות שלי ישר קופצות למר-לימוזינה שראיתי, אבל ככל שהדקות עוברות ופרצופה של אמה הופך לפרצוף של ליצן שהרגע פוצצו לו את כל הבלונים אני מבינה שזאת לא אפשרות. 
המשך השיעור מענג כמו לקבל קיפאון מוחי מגלידה, וכשהצלצול מגיע השולחן שלנו הופך למפקדת הריכולים. 
"וואו. על היום הראשון הוא מבריז." מיקה פוצחת בעניין היומי, ואני מוציאה את הכריך שלי.
ככה זה עובד, אני מקשיבה- הן מרכלות ואני לא מתערבת כי אני לא טיפוס שזה מעניין אותו.
על החיים שלי מיותר לכתוב סדרה כי הרפתקאות מוצאים בחוץ, ואני אדם שמעדיף להישאר בבית. 
אבל הסידור עובד טוב, כי אהבתי את קייסי ומיקה.
ולפי מה שאני יודעת אני לא שנואה על אף אחד, מה שהופך את הכל לקצת יותר נסבל. ונסה זה כבר סיפור אחר. היא מסוג החברות הנדיר הזה שקשה למצוא. היא איתי מהגן ועד עכשיו. ואני יודעת שלא משנה מה נעבור- עם כמה שזה קלישאתי אנחנו תמיד נישאר החברות הכי טובות.
"אני ממש מקווה שהוא חתיך." קייסי נאנחת, ואני נותנת ביס בכריך שלי בהקשבה חלקית.
"התלמיד החדש?" ונסה שואלת, וקייסי מחזירה לה בהנהון נלהב מידי.
אני שמה לב איך ונסה בוחנת אותי בזמן שאני אוכלת מהכריך, ואני מציצה לכיוונה. היא תוקעת בי מבט מאשים, ואני מושכת בכתפיי. היא שונאת שאני לא יכולה לחכות עד הפסקת האוכל וככה זה היה גם בשנה שעברה. הבטחתי לה שאנסה דיאטה. זה לא עבד. אני מלאה, אבל על הגבול. זה עדיין לא מוצא חן בעיניה ובעיני אימא שלי. לדעתן אני מתגרה בבריאות שלי. 
"הטלפון שלך מצלצל." אני מיידעת את ונסה. היא שולפת אותו במיומנות, ומיד מתרחקת הצידה. 
"החבר שלה?" קייסי פונה אליי, כי אם יש מישהו שיודע משהו עליה זו אני.
אני מהנהנת, "נו ברור, למה שהיא תלך לצד אם זה לא הוא?" מיקה עונה בטון מדוכדך.
"אל תדאגו, גם לכן יהיה חבר בקרוב. שוב." אני מנסה לעודד.
"הלוואי..." מיקה משיבה ומניחה את ראשה על השולחן. אני מתאפקת שלא לצחוק על המצב העגום שלה, כי בשביל מיקה בן זוג זה צורך אנושי כמו מים ואוכל. היא נפרדת וחוזרת לבני זוג עוד לפני שאני מספיקה לקלוט את שמם.
 "את מי זרקת עכשיו?" שואלת ונסה כשהיא חוזרת לשולחן.
"זה היה מהיר." קייסי מעירה בטון מתובל בבלבול.
"הוא היה צריך ללכת, אמר שיתקשר יותר מאוחר." ונסה משיבה ומניחה את הטלפון שלה על השולחן, אני יכולה לראות את החיוך הקטן שמבצבץ מבין שפתייה, וכל עוד היא מאושרת, אני מאשרת.
~
ביום השלישי ללימודים, כבר ברור שהתלמיד החדש שייך לכיתה שלנו, ושזה מעניין אותו בדיוק באותה מידה כמו שמעניין אותי לדעת מה מצב מזג האוויר בקרואטיה.
השמועות מתגלגלות מהר, והסיפור על הבחור החדש והמסתורי שמסובב את הראש לכל מי שאי פעם הניחה עליו עיניים מופץ יותר מהר מאש בשדה קוצים.
לא הצלחתי לראות את הפנים שלו, אבל אני יכולה להבטיח שמדובר באותו בחור-לימוזינה כשאני שומעת את התיאורים של הבנות. אחרי השיעור הרביעי, אני מחליטה שמספיק לי מכל הבלבולי מוח, וונסה מצטרפת אליי לשאיפת אוויר על הספסלים המרוחקים שליד יער בית הספר.
אהבתי את המקום הזה מאז השנה הראשונה בתיכון. הוא מקום המפלט שלי. 
"אני חייבת לציין שהייתי מעדיפה להזריק לעצמי סטריכנין לווריד מאשר לחזור לבית הספר. אבל בזכות המקום הזה, זה נסבל." אני שוברת את השקט.
"זה מדהים איך כל הידע שלך מסתכם בדברים שאף אחד לא באמת מכיר ג'ו."
 "ונסה, זה רעל עכברים." אני מפנה אליה את ראשי כאילו היא הרגע טענה שאחד ועוד אחד שווה שמונה. 
"אוקיי שיהיה. תקשיבי. רציתי לגלות לך משהו, אבל אל תכעסי עליי." היא מבקשת כשהיא תופסת בידיי במבט מתחנן.
"אכעס יותר אם תמשיכי לעשות את הפרצוף האידיוטי הזה." אני משחררת את ידיי מידייה.
המבט מיד מתפוגג מפנייה, והיא מחייכת חיוך מאולץ שמכאיב אפילו ללסת שלי.
"דיברתי עם לוק, יש לו חבר להכיר לך. כך נוכל לצאת לדאבל דייט, ואת תכירי מישהו!" 
"אני לא יכולה להכיל את התרגשותי." אני עונה בסרקזם. 
"מה הסיפור שלך?" כתפיה נשמטות והיא נאנחת.
"הגרסא הקצרה או הארוכה?" 
"ג'ו..." הטון שלה נמוך, ואני נרגעת.
"אין שום סיפור ונסה, אני פשוט לא רוצה אף אחד." אני מיישרת את גבי בספסל.
"את מטריפה אותי ג'ו, באמת."
"אני? את זאת שאומרת לבנות להפסיק להציק לי, ואז מחליטה שאת משדכת לי איזה אידיוט תורן."
"החברים של לוק לא אידיוטים! וחוץ מזה, אני אמורה להיות זאת שתסדר לך את בן הזוג שלך. הן לא אמורות להתערב." הטון שלה הופך עצבני, ואני מוצאת את עצמי בדמיוני עולה על רפסודה בים, ומתרחקת בחתירה מסיבית כמה שיותר רחוק מהשטויות שהיא מדברת. כשהיא ממשיכה לברבר, אני כבר בשלב בו אני מדמיינת את עצמי טובעת. אבל היא נקטעת על ידי שיחת טלפון מלוק ואני מודה לאלוהים על הניסים הקטנים.
היא שוב מתרחקת, ואני נכנסת לשקט מבורך.
  "תעזבו אותי!" טוב, השקט המבורך הזה היה טוב כל עוד היה.
אני פוקחת את עיני כשאני שומעת שוב את אותה צעקה. הקול מבוהל, וגבותיי מתכווצות אוטומטית למשמע צחוקים מתלווים. 
אם הייתי יודעת מה מחכה לי באותו הרגע, אני חושבת שלעולם לא הייתי קמה מהספסל ועוקבת אחרי הקול שמתחנן שיעצרו את מה שלעזאזל הם לא עושים. 
בין העצים, לא רחוק מהספסל עליו ישבתי, הופרה כל דממה טובה שחוויתי עד עכשיו בחיי התיכון שלי.
בחור שאני לא מכירה מעוך על הרצפה, מדמם ופצוע, ומולו עומדים כמה נערים כשרגל של אחת מהם נראה שהייתה בדיוק בדרך לשבור לבחור המסכן כמה צלעות.
הם מביטים בי בבלבול, ואני עומדת משותקת לגמרי. 
"מה הסיפור?" קול עמוק ויפה קוטע את השיתוק שלי וגורם לשיערותיי לסמור.
עיניי עוקבות באיטיות כדי לראות מהיכן הוא מגיע.
 יודעים איך מרגישה התחושה כשמכניסים לך אגרוף ישירות לקנה הנשימה? גם אני לא ידעתי. עד עכשיו. 
הלב שלי מחסיר פעימה קריטית, ובזמן שאני תוהה איך אני עדיין בחיים, אני מנסה להתעשת על עצמי כשאני בוחנת את פניו של מר לימוזינה. 
הוא עומד שם, גבוהה מאיים ומרהיב. מעולם לא ראיתי אדם כמוהו לפני.
הפנים שלו משורטטות ויפות כל כך, אך ריקות מכל רגש. הדבר היחיד שפוגם אותן הוא צלקת בעינו השמאלית. עכשיו אני מבינה על מה כולם בבית הספר דיברו. הבנות אמרו שכל הגברים היו רוצים להיראות כמוהו, ושבטוח שנשים אפילו גדולות ממנו נזרקות לרגליו.
והוא? הוא נראה משועמם מהחיים ומכל מה שיש להם להציע. אבל אפילו מהמקום בו אני עומדת אני יודעת שמאחורי עיניו האפורות ועוצרות הנשימה ישנו אוקיינוס של סודות שאני ממש לא רוצה אפילו לנסות לפענח. הוא מעביר יד בשיערו השחור והחלק, ואני מבחינה בכל הטבעות העבות והשטוחות שעל אצבעותיו. 
"תעופי מכאן." הקול העמוק והיפה שבוקע מגרונו חותך את האוויר.
כמובן שהוא חייב להרוס את כל השלמות שהוא עם ההתנהגות הזו. 
"רק אם תבואו איתי." אני קובעת. הוא מפנה את ראשו, מצחו מתקמט ומשהו שנראה לי שהוא בלבול מבליח בעיניו רק לשבריר שנייה.
ומהשניות האלו בו הוא טורח סוף סוף להסתכל עליי ועיניו מתכהות, אני מספיקה להבין: אבא שלי לא טעה כשאמר שהאופי הצדקני שלי הולך לסבך אותי יום אחד בצרות שגדולות עליי.

לו רק הייתי יודעת עד כמה. 

~
זהו זה לפרק השני (:

אני חייבת לציין שאני אוהבת את ג'ו ואני נקרעת בין האהבה לדמויות שלי XD 
אתם תבינו בהמשך ~ 

אני מקווה שאהבתם, מחכה לשמוע מה חשבתם!