"מרחק לא אומר כלום, כשמישהו הוא הכל."
- לא ידוע.
חשבתי שהתיכון היה קשה. אז חשבתי. מי ידע שללמוד בקולג' ולאייש ארבע משמרות בשבוע בבית קפה יהיה יותר קשה פי טריליארד, פלוס מינוס.
לקום בחמש כדי להספיק נסיעה של חצי שעה באוטובוס ולפתוח את המקום בזמן בלי להירדם בדרך זה עוד יותר קשה.
שמישהו יעצור את החיים, אני רוצה לרדת.
אני צועדת ברחוב, בוהה ברצפה כאילו השטן קורא לי להצטרף אליו ואני מתלבטת אם כדאי לי.
אני עייפה כל כך. אני יום אחרי משמרת מטורפת ומבחן ארור על תיאוריות על היצירות של המוזיקה הקלסית. בכנות זה הדבר הכי פחות מעניין בכל התואר. אהבתי מוזיקה אבל לא תיארתי לעצמי שלבחור את התואר הזה יהיה עינויי מדופלם לפעמים.
כמעט הרמתי ידיים לא מזמן, אבל אימא שלי אמרה שאם כבר לא לעשות תואר במשהו שמכניס מיליונים, אז לפחות למצוא בעל ושהיא לא מוכנה שאפרוש עד שלא אמצא אחד כזה. באותו יום רציתי להכניס לה בפעם הראשונה בחיי סטירה. זוגיות הייתה פשוט מחוץ לתחום בשבילי.
ג'ו מהתיכון, מנוחתה עדן, החליטה שהיא לא מתכוונת להיכנס יותר לחרא הזה. וזה החזיק. זה עדיין מחזיק.
אז מה יש לנו? מבחן, משמרת מטורפת, משמרת בוקר נוספת בדרך? כן.
אני צריכה לסתום את הפה ולהגיד תודה. זה לפחות מה שונסה אומרת. היא אומרת את זה הרבה מאז שהיא ולוק נפרדו לפני חודשיים, והבנתי שזה הולך להיות המוטו שלה. אבל ידעתי שבאיזשהו מקום היא צודקת.
למרות שהיה יותר נחמד אם לא הייתי צריכה לקרוע את עצמי ככה. אני עדיין גרה בבית של ההורים שלי, וזה שהם יממנו לי גם את התואר לא בא בחשבון. היה לנו ויכוח גדול על זה, אף פעם לא היינו משפחה עם הרבה כסף.
אחרי שסיימתי את התיכון הם התעקשו שאני אלך ללמוד מנהל עסקים כמו ונסה ואדם.
זה היה או שאני אלמד, או שאני לא נשארת בבית והולכת לעבוד ולקרוע את התחת בעצמי על תשלום שכר דירה.
אני לא רציתי ללמוד בכלל, אבל לגור לבד עוד יותר לא התאים לי. אז בסוף הגענו לפשרה. אני אעשה תואר בנושא שאני אוהבת, והם בתמורה יתנו לי להישאר בבית.
אחרי טקס הסיום של התיכון, שגרר מצידם של כולם חוץ ממני סאגת דמעות מייגעת- אני דניאל וונסה נרשמנו לקולג' המקומי שלא היה כל כך קשה להתקבל אליו.
קייסי ומיקה עזבו את ניו יורק ביחד בכדי ללמוד אופנה. הן נשארו דבוקות אחת לתחת של השנייה ממש כמוני וכמו ונסה.
אני מרימה את הראש לשמיים, ונאנחת. אין אפילו נמלה בחוץ. ולא רק בגלל שחמש בבוקר, אלא גם בגלל שקפוא בטירוף. כבר חצי שנה שהחיים שלי מפרפרים בין קולג' לבין משמרות בבית הקפה רגסטון.
לונסה ואדם, שגם עובדים כאן, יש יותר קורסים ממני, מה שגרם לי לקחת כאן עוד שעות ולהפוך למנהלת משמרת.
אני לא רק אחראית על הבר, אלא על כל בית הקפה כשאני כאן. כשאני לא, אמילי שמנהלת כמה סניפים שלנו במקביל עושה את זה במקומי.
זה, וצביעת הקצוות בשיער שלי לסגול בהיר היו הדברים הכי מרגשים שקרו לי בשנה האחרונה.
YOU ARE READING
Teach Me Honor.
Romansaג'ו: אני זוכרת את הרגע המדוייק בו פגשתי בעיניים האפורות האלו. עיניים יפייפיות שהטביעו אותי, וגררו אותי איתו למעמקי הגיהנום. הבעיה היא שאני הבאתי זאת על עצמי. אני אומרת לעצמי שאני שונאת אותו, אבל בכל פעם שהוא בסביבה אני מבינה עד כמה זה שקר. חשבתי...
