Teach Me Honor.

.פרק 13

"אהבה היא כמו מלחמה:קל להתחיל אותה אבל מאוד קשה לעצור אותה."
-לא ידוע.

אני מתבוננת בת'או. הוא חבול כולו, ומדמם ממפרקי ידיו ומאפו.

"הלכת מכות עם ממוטה? מה קרה לך?" אני שואלת בתדהמה. הוא עוקף אותי ונכנס לבית.

אני נאנחת, וסוגרת את הדלת אחריו.

"לא משהו שאמור להיות עניינך." הוא נעצר מול המדרגות ומפנה אלי מבט מאחוריי כתפו. עיניו לא מסתכלות עליי. הוא בוהה ברצפה וקולו מנותק וריק, שקט באופן מפחיד.

הוא מנסה לעצבן אותי, אבל הוא מתנהג כל כך מוזר שאני אפילו לא עונה. הוא מסתובב, עולה במדרגות ואני אחריו. כשאנחנו נכנסים לחדר שלי אני סוגרת את הדלת, ולחץ הדם שלי עולה. זה רק בגלל שאני לא רוצה שההורים שלי ידעו שאני מכניסה בחורים הביתה אחרי 12 בלילה.

ת'או מתיישב לצד המיטה שלי כמו תמיד, ותופס בחתול הלבן בעדינות. הוא מלכלך את פרוותו במעט דם ופולט צקצוק מעוצבן.

"אני לא יכולה לאשפז אותך או משהו?" אני שואלת, ומקבלת גיחוך בתמורה.

"לא הייתי צינית. אתה לא יכול להישאר ככה." בלי להניח לו להתווכח אני הולכת לשירותים. כשאני חוזרת עם ערכת עזרה ראשונה הוא שוב מתבונן ברצפה, והחתול הלבן כבר לא בידיו.

אני מהססת רגע לפני שאני מתיישבת לצידו, אבל לבסוף אני אוזרת אומץ ועושה זאת. ריח האפטרשייב הגברי שלו ממלא את אפי, ואני נאנחת בייאוש.

"מה את עושה?" הלם שוטף את קולו. אני בטוחה שבתסריט יותר הגיוני עם הנהמה העצבנית שלו הייתי תוקפת אותו עם אחת המחברות שלי ובורחת לצד השני של החדר.

"ידיים." אני מחווה עם ראשי אל ידיו בזמן שאני מוציאה יוד לחיטוי.

"מי אמר לך שאני צריך שתטפלי בי?" עיניו תופסות אותי לא מוכנה, ולרגע אני שוכחת שהוא צרה ארוזה בחבילה יפה בגודל הר אדם. אבל הן גם אומרות את כל מה שהוא לא אומר במילים. הוא צריך שאטפל בו.

"אני לא שואלת אותך. חברים עוזרים זה לזה, כמו שעזרת לי היום. תלמד ותעשה מה שאני אומרת פעם אחת בחיים שלך. אתה לא הולך לדמם לי על השטיח." אני מפנה את מבטי כשליבי צורח לי להירגע לפני שהוא קורס. אני נאחזת במילה חברים.

"אני לא צריך את העזרה שלך." קולו עדיין קריר.

"אה באמת? אז למה הופעת פה ככה? תפסיק לבלבל לי את המוח, אם הערת אותי בשעה כל כך מאוחרת אז לפחות אל תתווכח!" אני לוחשת בתקיפות ותופסת בידיו.