Teach Me Honor.

.פרק 29

"כל מה שאני מבין ויודע, אני מבין ויודע רק בגלל שאני אוהב אותך."
 -לאו טולסטוי.

ג'ו:אימא שלי החליטה שהיא לא הטריפה אותי כבר הרבה זמן, והפציצה אותי בשאלות לגבי כל מה שקרה ביום שחזרתי הביתה.

כנראה זה חדש לה בדיוק כמו שזה חדש לי. אני חשבתי שבחיים לא אתעניין בבחור, אני מניחה שהיא חשבה שזה יקרה אי שם בסביבות גיל שלושים.
בסופו של דבר לא יכולתי לספר לה הרבה, מה שהפך אותה להיסטרית. אז קיבצתי לה פירורים מכל מה שבאמת קרה.
מכרתי לה משהו בסגנון של 'ת'או עזב לחו"ל ועכשיו הוא חזר'. אני לא יודעת עד כמה היא באמת קנתה את זה, אבל זה הוריד ממפלס הלחץ והשאלות. למזלי. לא התכוונתי להכניס את המשפחה שלי לתוך זה.
"זה לא נחוץ, ונסה." אני מדגישה את שמה כשהיא מתלבטת בין השמלות בארון שלה. אני ממש לא הולכת ללבוש שמלה שוב. הספיק לי.
"את לא יודעת לאן הוא לוקח אותך, ואת רוצה לצאת עם הג'ינס והחולצה האלה? שוב? הפעם אני לא מוותרת לך גברת, את צריכה ללבוש משהו נורמאלי." אני מדברת אל הקירות.
אבל התהייה האם כדאי לי ללבוש משהו שונה עולה ביני ובין עצמי לא פעם מאז שונסה החליטה שהיא עושה לי חצי מייקאובר.
סוף השבוע כבר כאן, ות'או אמור לבוא עוד מעט. הוא סימס לי שהוא יבוא לקחת אותי בתשע, וזאת הולכת להיות הפעם הראשונה שאני רואה אותו השבוע. אני מטאטת את זה מתחת לשטיח. הוא בן אדם עסוק. אני אמורה לדעת את זה. היום אני אדע את זה. וזה לא שהוא התקשר הרבה פעמים כדי לדבר איתי.
זה הרגיש כל כך סוריאליסטי.
בכל פעם שהוא התקשר חשבתי שאני פשוט צפה על איזה ענן. מצאתי את הדקות האלה בהן אנחנו מדברים כדקות הכי חשובות לי ביום. ונסה זורקת עליי משהו ומפוצצת את בועת המחשבות שלי. אני מעיפה אליה מבט זועם.
"תלבשי את זה. אלגנטי, יפה ולא מתאמץ." היא מחייכת, ואני מרימה את הבגדים ובוהה בהם כאילו הם מחלה.
גופיה אדומה, ג'קט עור לבן, וג'ינס שחור. אני בולעת את רוקי. 
"זה לא יעלה עליי." אני מוחה.
"זה כן. תפסיקי להתעקש." אני נאנחת. נראה לי שאני יכולה לחיות עם זה. אני חושבת.
אני מחליפה בגדים בזריזות, מופתעת שזה באמת עולה עליי. ונסה מתיזה עליי בושם, ומפצירה בי לנעול סנדלים בצבע לבן. הן יפות. אני מודה.
כשאני נעמדת היא תופסת בגומייה שלי ומפזרת את שיערי. אני נאנחת.
"קצת ליפגלוס?" היא מחייכת חיוך שבא לי למחוק.
"קצת מגזימה." אני משיבה ומתרחקת ממנה. אני מודה לצלצול הטלפון שלי שעוצר אותה מלהתקרב. היא נראית כאילו היא הולכת לקשור אותי ולאפר אותי בכוח.
"הלו?"
"אני מחכה לך בחוץ, ותגיעי מהר ג'ו אני רוצה לראות אותך." הוא גורם לי לכווץ את גבותיי בכעס ולהאדים מטון קולו הנמוך.
"אני חייבת להגיד לך שאתה רומנטי כמו חבילת מסטיקים ת'או. אני באה." אני מחזירה במבוכה. כשאני שומע את הגיחוך שלו מבעד לטלפון אני מחייכת, ומנתקת את השיחה כשאני חולפת על פניה של ונסה ומתעלמת ממבטה.
"אתם כל כך-"
"אני מסרבת לשמוע את זה." אני מחזירה לה, והיא מוציאה לי לשון. הייתי צריכה לדעת שזאת תהייה בעיה.