Teach Me Honor.

.פרק 37

"אם עשיתי משהו נכון בחיי, זה היה כשנתתי לך את הלב שלי." -לא ידוע. 

ת'או הודיע לי על הארוחה הזאת לפני שבועיים, ואני עדיין לחוצה.
מסתבר שלאבא שלו לא הייתה אפשרות לפגוש אותנו מוקדם יותר, וזה ישמע רע, אבל הודיתי על כל רגע. זה לא שאני לא רוצה לפגוש את אדון ג'קסון, זה פשוט שהעובדה שבחיים לא עשיתי דבר כזה מעבירה את הגוף שלי למצב חרדה אוטומטי.
בטח כשאני יודעת שכדאי לי לעשות רושם טוב. והעובדה שידעתי במה הוא עוסק, לא עזרה לי. אני מתארת לעצמי את אבא של ת'או כבן אדם לא סובלני במיוחד. אני מקווה שאני טועה.
"את לחוצה." אני לא עונה לת'או על ההבחנה החדה שלו.
"אף אחד במשפחה שלי לא יהרוג אותך." הוא מוסיף.
"לא חשבתי." אני מחזירה כשאני מפנה מבט אל החלון. הבטן שלי כואבת יותר ממה שהיא אמורה לכאוב, ואני מרגישה שאני עושה דרמה די גדולה כרגע.
אני שומעת את ת'או מגחך, ומפנה אליו מבט.
"הבאת את זה איתך?"
"כן. שאלת אותי רק איזה עשר פעם." הוא כמעט מחייך. כמעט.
"שלא תעז לצחוק על זה." אני יודעת בדיוק על מה הוא צוחק. הלכתי ביחד עם אימא שלי לקנות לדודה שלו אגרטל בינוני, שנראה נורא. אימא שלי אמרה שהיא תאהב את זה, ובגלל שהן בערך באותו הגיל הייתי חייבת להקשיב לה.
אני מקווה שזאת תהיה מתנת פיוס לזה שאני נופלת על המשפחה שלו משום מקום עם מפלס לחץ גבוה, ואפס ניסיון בנימוסים.
"אני אשתדל להודות לאימא שלך בשם דודה שלי. למרות שסביר להניח שהיא תעשה את זה לבד." אני נשבעת שהסיטואציה הזאת היא כנראה השיא בשבוע שלו, כי הוא לא מפסיק להחניק חיוכים מאז שיצאנו.
"מה אם הם לא יאהבו אותי?" אני משרבבת שפתיים.
"אז נצטרך להחליף אותך באישה אחרת." הוא עונה בקול הקר שלו. אני לא עונה. הוא נאנח.
"הם יאהבו אותך ג'ו. אם אני אוהב אותך, כולם יאהבו אותך, תאמיני לי." המילים שלו גורמות לי להפוך לשלולית.
כשאנחנו מגיעים, אני מקלפת את התחת המבוהל שלי מהמושב ויוצאת מהרכב בדיוק כשת'או מוציא מהבגאז' את האגרטל.
אני מתקדמת אליו, והוא מרים אליי את עיניו, בוחן את גופי.
אימא שלי קנתה לי שמלה מכובדת בצבע ירוק, ונאלצתי ללבוש אותה. אני מרגישה שאני לובשת יותר מידי שמלות בזמן האחרון, אבל לפחות אני נשארת נאמנה לסנדלי רשת שטוחות.
נראה לי שהשמלות זה דבר שאצטרך להתחיל להתרגל אליו, כי ההבעת פנים של ת'או בכל פעם שהוא רואה אותי בלתי ניתנת לתיאור.
הוא טוען שאני לא צריכה להתלבש יפה או להתאפר בשביל להיות יפה, ואני יודע שהוא מתכוון לזה. אבל זה נחמד מידי פעם להשקיע בשבילו.
ת'או מחליק את ידו מאחורי גבי, ומצמיד אותי אליו. השפתיים שלנו מתנגשות, ואני נותנת ללשון שלו להתגנב אל פי בנשיקה עמוקה וקצרה. קצרה מידי.
"נמשיך אחר כך." הוא מכחכח בגרון, וכשהוא מסתובב אני מניחה יד על החזה, מנסה להרגיע את הלב המשתולל שלי, והולכת אחריו אל הכניסה של הבית.
הפעם האחרונה שהייתי כאן הייתה טראומטית בשבילי, ולעזאזל אם אני זוכרת משהו מהמקום הזה חוץ מכעס וסבל.
שמחה על זה שדברים השתנו מאז, אני נכנסת אחרי ת'או אל המבואה העצומה.
עכשיו כשיש לי יותר זמן להסתכל על המסביב, אני חייבת לציין שהמעצב עשה עבודה מצוינת עם המקום הזה, ושהכל נראה קלאסי, חלק, וחמים בצורה מרהיבה.
העיצוב הוא מודרני, אבל הוא לא קר כמו בפנטאהוז של ת'או. אני לא מספיקה להתפעל יותר מידי לפני שאני שומעת צעקה שמקפיצה אותי.
"אז את הבחורה?! זאת את! ג'ו, נכון?!" ת'או יורה מבט שמאלה, ואני עוקבת אחריו ומבחינה באישה יפיפייה שמתקדמת אלינו על עקבים שנראים יקרים להחריד.
שיערה אסוף בפקעת, היא גבוהה ורזה, לבושה בלבוש אלגנטי, ועינייה הכחולות נעוצות ישר בי. דניאל ממש דומה לה. תהיתי איך אבא שלו היה נראה.
"היי." אני מחייכת, וכשהיא מתקרבת אליי הבטן שלי עוברת למצב סחיטה.
מה עכשיו? נשיקה על הלחי? אחת? או שתיים? מה לעשות? איך להגיב? אבל כשהיא נעמדת מולי, היא מושכת אותי לחיבוק חם ואימהי כל כך עד שאני נושפת בהקלה.
אני מחבקת אותה חזרה, והיא כבר מתחבבת עליי. היא מתרחקת ממני מעט ובוחנת את פניי.
"בחיי, את ילדה יפה." הטון שלה נשמע באמת המום, ואני מסמיקה כשהיא קורצת לת'או.
"אני קרולינה. ג'ו. זה השם המלא שלך?" רציתי לענות לה שכן, כי ההורים שלי לא יצירתיים משהו. אבל אני רק מהנהנת בחיוך שכנראה יוצא לחוץ ועקום. היא מחייכת אליי חזרה חיוך חם.
"זה בשבילך." אני מביאה לה את הכד, והיא מתפעלת ממנו.
"זה בדיוק מה שרציתי!" אני לא רוצה לספר לה שהטעם שלי כנראה די גרוע, ושזאת אימא שלי עזרה לי. אז אני רק ממשיכה לחייך כאילו השרירים שלי תקועים בעיוות.
"איפה אבא?" ת'או שואל בטון הקר שלו, ואני מפנה אליו מבט כועס.
"במשרד שלו." היא עונה, ותופסת בידי.
"בואי, אני אעשה לך סיור בבית." קרולינה ג'קסון התבררה כאישה מקסימה. היא סיפרה לי המון דברים על הילדות של ת'או, והפתיעה אותי עם סיפורים על כמה הוא היה עוזר בבית בתקופה שהם גרו בספרד.
היא לא דיברה הרבה על בעלה, אבל שמעתי את הכאב בקולה כשהיא הגניבה את שמו פה ושם.
"ת'או נראה שמח." היא מכניסה את זה לשיחה משום מקום פתאום.
"לא נראה לי שראיתי אותו שמח ככה אי פעם. " היא מוסיפה, ואני משפילה מבט מובך.
כשהתכנסנו לאכול, פגשתי שוב בת'או. הפעם אבא שלו היה איתו. לעומת מה שחשבתי, אנטוליו ג'קסון היה איש חביב ונעים. וכשהוא נכנס לחדר, הבנתי מאיפה ת'או ירש את היופי. הם היו דומים מאוד.
במהלך כל ארוחת הערב הוא צחק הרבה, ושאל אותי לפחות שש פעמים איך אני מסוגלת להיות עם הבן העצבני שלו.
ולמרות כל הקלישאות ששמעתי על אנשים עשירים, הוא היה נחמד לכל הבערך מיליון ואחד אנשים שהגישו לנו אוכל מסביב. היה קשה לדמיין אותו רוצח אנשים וסוגר עסקאות סמים.
"אז ג'ו, ת'או כבר לימד אותך לירות באקדח?" קרולינה שואלת, וזה תופס את תשומת ליבו של ת'או.
"לא. הוא יכול?" אני נשמעת קצת יותר מידי מתלהבת.
"בט-"
"דודה." ת'או עוצר אותה.
"לא בן. אם היא רוצה, תלמד אותה." אבא של ת'או מפתיע אותי. כנראה גם את ת'או, כי הוא מפנה אליו מבט שמתובל בהלם והרבה הערכה.
"אם את מקבלת את ת'או, אז זה יעזור לך ילדונת. במיוחד בעולם שלנו." עיניו של אנטוליו נופלות בחזרה על הצלחת שלו, ומשהו בקולו נשמע לי קצת עצוב.
רציתי לדעת, מה לעזאזל הייתה הסיבה שאישתו עזבה בן אדם מקסים כמוהו.
בסופו של דבר השארתי את הסקרנות לעצמי, כי בטוח היו הרבה דברים שאני לא יודעת.
לא כל אחד יכול לקבל אורח חיים שכזה. אני עדיין לא בטוחה שאני יכולה. וזה קצת מערער אותי.
כשאנחנו מסיימים לאכול, ת'או לוקח אותי למתחם האימונים האישי שיש להם בבית.
אני מחליפה צבעים כשאני רואה הרבה יותר מידי גברים ענקיים כמעט כמו ת'או, עומדים שם ויורים.
הם מפנים מבט מלא יראת כבוד אל ת'או, וכשהוא מניד בראשו אליהם הם עושים את אותו הדבר, ומיד מפנים לנו את המתחם.
היריות מתחלפות בשקט, ות'או מתקדם קדימה כשהוא מקפל את שרוולי החולצה שלו.
אני מתבוננת בו בשקט, בוחנת את הצלקות שעל ידיו. אהבתי לראות את הצלקות האלה, הן הזכירו לי איזה גבר אמיתי הוא.
"את צריכה אטמי אוזניים." הוא מפנה אליי מבט מאחורי כתפו, ואני מושכת בכתפיי כשאני קורעת את עיניי מהקעקועים שלו.
"ג'ו."
"אני בסדר." הוא נאנח, ואז שולף את האקדח שלו מצד מכנסיו, ויורה כמה יריות אל ציורים של אנשים על קרטון. אני לא יודעת למה, אבל אני לא מתרגשת מהרעש ומריח אבקת השריפה.
"את הולכת לעשות בדיוק את אותו הדבר." הוא מפנה אליי מבט. אני בולעת רוק. עיניו האפורות חודרות אליי במבט מלא להט.
נראה שהוא אוהב את הרעיון הזה. אני חייבת להודות שאם הייתי יודעת שזה מה שישמח אותו, הייתי לומדת לירות באקדח כבר מזמן.
"בואי הנה." הוא פוקד, ואני עושה כדבריו. כשאני נעמדת לצידו, אני לוקחת נשימה עמוקה, והוא מעביר לי את האקדח.
"תתפסי אותו כשהקנה למטה." האקדח קר, וקצת כבד יותר ממה שחשבתי.
"תרימי אותו, תמקדי אותו במטרה." אני מרגישה קצת לחץ בבטן, אבל אני יודעת שת'או כאן אז זה מרגיע אותי. לפתע ידיו עוטפות את מותניי, וגופו החם נצמד אל גבי.
"כן, ת'יאו. מה אתה עושה?" אני שואלת בכעס מזויף.
"מלמד אותך לירות." הוא לוחש לאוזניי, ואני נשבעת שאני מרגישה שהוא מחייך.
"אתה פשוט.." אני נקטעת כשאני מרגישה שהוא נושך את צווארי בעדינות.
"תפסיק!" הלחיים שלי מתחממות.
"לא. את שלי, ואני אנשך בך איזה חלק שאני רוצה." הוא מחזיר, ואני נאנקת.
"נראה אם תהיי עכשיו ילדה טובה ותקשיבי לי בייב." אני נדרכת. הטון שלו הופך נמוך, והבטן שלי מתמלאת פרפרים.
"תחזיקי אותו ככה, עם האגודל. אל תרפי, את צריכה לאחוז בו חזק." ידיו על שלי, כשהוא מהדק את אצבעותיי אל האקדח. הקול שלו לוחש לי באוזן, ואני רועדת מהמגע שלו.
הידיים שלו ענקיות לעומת שלי, והמגע המחוספס של האצבעות שלו עושה לי משהו בבטן התחתונה. זה נראה כאילו אני לעולם לא אצליח להתרגל אליו. אני גם לא רוצה. אני אוהבת את ההתרגשות שהוא גורם לי.
"ג'ו, הגוף שלך לא יכול להיות מושפע משום דבר עכשיו. תתרכזי באקדח." אני משתדלת לעשות כדבריו, אבל הוא נצמד אליי יותר.
"תקחי נשימה עמוקה, תמקדי את העיניים שלך במטרה, ותירי. אני כאן לידך, אין לך ממה לפחד."
"אני לא מפחדת." אני מחזירה בעצבנות.
"אז תירי. אם תפגעי במטרה, אני אעשה מה שתרצי." זה גורם לדופק שלי להתגבר.
"מה שאני ארצה?"
"כל מה שתרצי."
אני לוקחת נשימה עמוקה, ואז ממקדת את עיניי במטרה.
אני עוצמת עין אחת, ומגייסת את מלוא הריכוז שלי.
הירייה צורמת לי באוזניים, ואני עוצמת את עיניי אחרי שהכדור משתחרר מהקנה.
כשאני פוקחת אותן, אכזבה מציפה אותי. אני לא יודעת אפילו איפה פגעתי.
"פגעת בקרטון." ת'או מרים את ידו ומצביע.
"באמת?!" אני שואלת בהתלהבות, ומפנה מבט אל ת'או. הוא עדיין מסתכל אל המטרה.
"בשביל פעם ראשונה זה היה מעולה מי וידה. כל הכבוד." קולו נעים, והוא מנשק את המצח שלי.
אני מתמלאת נחת, ומחייכת אליו. כשאנחנו חוזרים אל תוך הבית שעדיין לא התרגלתי לגודל העצום שלו, ת'או גורר אותי אחריו לחדר הישן שלו.
אני נלחמת בו בכעס ומתעקשת שזה לא מנומס.
אבל זה מעניין לו את הציפורן השמאלית ברגל.
כשאנחנו נכנסים לחדר, הוא בועט את הדלת אחריו בזמן שהוא מחבק אותי אליו.
"לא ת'או! לא כאן!" אני מנסה להשתחרר ממנו כשהוא מדביק נשיקות לצווארי.
"אף אחד לא ישמע אותנו כאן."
"לא אכפת לי!" זה לא שאני לא מתה שהוא ינשק אותי עכשיו, אבל אנחנו בחדר הישן שלו. אנחנו לא לבד בבית הזה. אין סיכוי. אם מישהו יבוא פתאום?
"לא? אני צריך להזכיר לך שלא אומרים לי לא?" הוא שואל בטון שהזכיר לי למה כולם סביבו מפחדים ממנו. אני מכווצת גבות בכעס, ואז דוחפת אותו מעליי ומתרחקת אחורה.
"אתה אמרת שתעשה כל מה שאני רוצה, אז תפסיק!"
"אבל אני עושה בדיוק את מה שאת רוצה." ליבי מנתר בחזה.
"אתה חסר תקנה!"
"זה רק בגלל שאת מטריפה אותי." הוא מתקרב אליי, ואני לוקחת צעד אחד אחורנית ומסובבת אליו את גבי. "אל תתקרב אליי. אני כועסת עלייך עכשיו." אני אומרת בטון סמכותי. אני אראה לו.
"את לא יכולה לכעוס עליי." הוא לוחש ומנשק את כתפי.
אני מפנה אליו מבט מאחורי כתפי ומחקה תנועה בה אני מנקה בגועל את הנשיקה ממנה.
הוא פורץ בצחוק נדיר ויפה כל כך, ואני נוהמת רק כדי להעמיד פנים שאני עוד כועסת עליו.
"אני רצינית! אנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן!"
"אף אחד לא יגיד לי מתי להיות בתוך האישה שלי. ואת מפסיקה לכעוס עליי עכשיו." ידיו החמות עוטפות את הבטן שלי, ואני נלחמת בו בכל הכוחות שלא נותרו בי.
"אני לא."
"את כן."
"אני אספור עד שלוש ואת מפסיקה עם הדרמות אחרת אני אזיין אותך כל כך חזק שכל השכונה תשמע." אני פוערת את העיניים ואת הפה ביחד בכזאת מהירות שנראה לי שנתפסה לי הלסת.
"אחת." הוא אומר בעצבים.
"למרות שלא מגיע לך, אעזור לך. שתיים." אני מכווצת את גבותיי בעיניים בוערות. אני רותחת מכעס. חתיכת חוצפן עם פה גדול.
"שלוש." הוא אומר ומדביק אותי לקיר לפני שאני מספיקה לנשום. הוא מטיח את שפתיו בשפתיי ואני כמעט מתעלפת מעוצמת הנשיקה. הוא מרים אותי ואני כורכת את רגליי סביב מותניו.
הוא משחרר יד אחת ממני, מפגין כוח עילאי כשהוא פותח את חגורת המכנסיים שלו.
עיניי מתרחבות. לא חשבתי שאי פעם נעשה את זה ככה, אבל עוד כשעלינו במדרגות הייתי רחוקה מלהצליח להתנגד אליו.
הוא מחליק את ידו מתחת לשמלה שלי, ואני תופסת בעורפו ומושכת אותו אליי כשהוא גורם לי לסחרחורת עם המגע שלו בי.
"את לא יכולה יותר?" הוא שואל, ואני מנידה בראשי. הפרצוף שלו זחוח באופן בלתי נתפס, כאילו עכשיו הודעתי לו שהוא חתן פרס נובל. הוא יודע שאני כועסת, והוא גם יודע שאני לא יכולה לעמוד בפניו.
אני מרגישה חולשה כללית, והרגליים שלי לא מצליחות להחזיק מעמד. אז אני תופסת בכתפיו הרחבות והציפורניים שלי מתחפרות בעורו. אני בטח אשאיר לו סימן.
הוא מצמיד את מצחו למצחי כשהוא נכנס לתוכי, ואני נושכת את השפתיים בייבבה.
"תהיי בשקט." הוא מניח יד על שפתיי, ואני מנשקת את כף ידו.
הוא מרים אליי עיניים בוערות. הוא סמוק לגמרי, יפה בצורה בלתי רגילה, והקול שהוא מפיק זה כמו גן עדן לאוזניים שלי. לפתע הוא מחליף את כף ידו בשפתיו המלאות ומועך את פיו על שלי.
ואני מבינה שאני נהיית חמדנית אליו. אני לא יכולה להפסיק לרצות עוד ועוד ממנו. אבל אני יודעת שהוא שלי. הוא שלי. וזה כל מה שאני צריכה.