Teach Me Honor.

.פרק 21

"לפעמים אלה לא הפרפרים בבטן שאומרים לך שאתה מאוהב, אלא הכאב בלב." -לא ידוע.

בכל סוף השבוע שלאחר מכן לא קמתי מהמיטה. ת'או לא התקשר, ולא ענה לי אחרי שצלצלתי אליו פעם אחת בלבד. ככה קלטתי הכל, לא הייתי צריכה להיות גאונה בשביל להבין.
כשונסה התקשרה אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר על זה, אחרי שהיא לא האמינה לי שאני לא מרגישה טוב. היא אמרה שאני לא יכולה לעבוד עלייה כי היא ראתה אותנו עוזבים ביחד. לא הצלחתי להוציא את הנשיקה מהראש, לא הצלחתי להוציא את הכאב מהלב.
אימא שלי תמיד אומרת לי שאתה יכול לסגור את העיניים כדי לא לראות את הדברים שאתה לא רוצה לראות, שאתה יכול לאטום את האוזניים כדי לא לשמוע את הדברים שאתה לא רוצה לשמוע, אבל אתה לא יכול לחסום את הלב כדי לא להרגיש את הדברים שאתה לא רוצה להרגיש.
הייתי מעדיפה שלא ינשק אותי לעולם, ויגרום לי להרגיש על גג העולם לרגע-ולאחר מכן כאילו אני צונחת ממנו. הוא בטח מעולם לא חשב עליי ככה, ורק ניצל אותי. ידעתי שזה רע. ידעתי שהוא רע. אבל בנקודה לא ברורה במהלך כמעט שלושת החודשים הקצרים שבילינו יחד הוא טלטל וערער את עולמי עד כדי כך ששכחתי מאיפה הכל התחיל. כשההבנה הכתה בי זה כבר היה מאוחר מידי.
בערב של יום ראשון הבנתי שהתבוססתי מספיק ברחמים עצמיים, והחלטתי שלא משנה מה אני לעולם לא אתן לגבר למשוך אותי למלכודות שוב. ת'או היה הראשון, והאחרון.
כשאני נכנסת לכיתה אני לא מופתעת כשאני לא רואה אותו. ביני לבין עצמי אני מודה שזה טוב. הכל טוב כשהוא לא בסביבה.
כשונסה מבקשת שאספר לה מה קרה אני מספרת. אני שומטת את החלק בו כמעט הרגו אותנו. יש לי תחושה שלא כדאי שאספר לה. היא מחליפה הבעות פנים ונראית כמו פסיכית, ולבסוף קובעת ש'זה לא הגיוני'.היא טוענת שהוא מרגיש אליי משהו, אבל מפחד. אני מגחכת.
ת'או לא מפחד מכלום. אידיוט זחוח שכמותו. אחר כך החלטנו שהיא תבוא לישון אצלי, ושנעשה ערב סרטים עם פיצה כדי לאחות את הלב השבור שלי.
כשונסה מחנה ליד הבית שלי עם המכונית הסגולה והנוצצת שלה, אני מנידה בראשי. כמות המכוניות היוקרתיות שמחנות ליד הבית הזה בזמן האחרון משעשעות אותי. אנחנו מפטפטות על כלום ועל שום דבר עד שאנחנו מגיעות לחדר שלי, וכשאני פותחת את הדלת הטלפון שלי נופל מידי.
החתולים נעלמו כלא היו, איתם כל הדברים שלהם. הנעליים שלבשתי במסיבת יום ההולדת של ונסה מונחות על הרצפה, ועל השולחן כתיבה שלי מונחת חבילה עבה של דולרים מגולגלים בגומייה.
"מה לעזאזל?" ונסה מעירה אותי מהשוק, ואני נושפת עמוקות.
"הוא פשוט.. הוא פשוט השטן!" אני צווחת וזורקת את התיק אל תוך החדר. אני אפילו לא יודעת איך להגיב. אני פשוט לא יכולה לעמוד יותר בטלטלות הרגשיות האלה.
שניה אחת הוא נוראי, באחרת הוא מושלם. אחר כך הוא כועס, ואז הוא פשוט כל כך עדין שאני חושבת שאני נמצאת בחלום. ואז זה.
אני לא עומדת בקצב של כל מה שקורה.
"קחי." ונסה מושיטה את הטלפון שלה אליי. אני נסערת אז אני חוטפת את הטלפון מידה. על הצג כתוב 'דניאל-מתקשר.' לפני שאני מספיקה לשאול מאיפה לעזאזל יש לה את הטלפון שלו, אני שומעת את קולו מהצד השני.
"איפה ת'או גר?" אני תוקפת.
"מה?"
"זאת ג'ו. החברה של ונסה. איפה ת'או גר?" אני לא עומדת יותר בעצבים ומרגישה את הרעד בגוף שלי.
"אה, ג'ו. אני מבין. אהממ..." הוא ממלמל.
"אל תשחק איתי משחקים עכשיו, תגיד לי איפה ת'או גר! אני בטוחה שאתה יודע מה הוא עשה!"
"ת'או יהרוג אותי.." אני שומעת אותו ממלמל ואז נאנח בכבדות.
 "אשלח לך אותה בהודעה."אני לא חושבת יותר מידי לפני שאני גוררת אחריי את ונסה כדי שתיקח אותי. אם אני הולכת להילחם בו, עדיף שלא אחזור הביתה לבד.
הבית של ת'או ממוקם-איך לא?- באחת השכונות הכי יקרות בניו יורק. זו אחוזה עצומה, ולא היינו צריכות לומר דבר בשער. הוא פשוט נפתח כשהגענו. ידעתי שלפחות באחד מהם לא אצטרך להילחם. דניאל כנראה ידע יותר ממני.
כשונסה חנתה מול הכניסה, הבנתי שהבית העצום שלה הוא עוד משחק ילדים. למולי עמד מבנה אבנים יפייפיה מודרני לבן ועצום. פה ושם כיסו אותו אבנים שחורות. זה בהחלט הבית המרהיב ביותר שראיתי אבל לא היה לי זמן להתעמק בזה.
"אחכה לך כאן ג'ו." אני מהנהנת בייאוש אל ונסה, וטורקת את דלת הרכב שלה.
אני עולה במדרגות המועטות ודופקת על הדלת. היא נפתחת אחרי זמן רב מידי, ודניאל נשען על המשקוף באדישות כזאת כאילו כבר השגנו שלום עולמי.
"שלום. איפה ת'או?" אני מזייפת נימוס למרות שזה הדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו. הוא מתבונן בי במבט ממוקד, ולא עונה.
"מה אתה מסתכל עליי כאילו אני חייבת לך הלוואה של חמישים אלף דולר?" אני שואלת, וסוף סוף מופיע חיוך על פניו.
"גם לת'או את מדברת ככה?" הוא שואל.
"בוודאי. את הציטטות המתוחכמות שלי אני שומרת רק לאנשי האליטה." אני משיבה, והוא פורץ בצחוק.
"הוא בחדר החמישי משמאל במסדרון." דניאל מנגב דמעה, ואני לא מבינה איך אפשר לדחוס כל כך הרבה חדרים במסדרון אחד. אצלנו בקושי יש חדר.
אני עוקפת את דניאל ומתחילה להתקדם לכיוון גרם המדרגות העצום שנמצא ישר מולי.
"הוא שונא שמפריעים לו!" דניאל צועק לי בטון משועשע. כשאני מגיעה למדרגה האחרונה, אני מפנה אליו מבט כועס.
"הוא שונא הכל!" אני צועקת ומתחילה להתקדם במסדרון. אני מגיעה לדלת החמישית, קלולס לגמרי לגבי מה הולך לקרות. יש הרבה דברים שאני לא יודעת על ת'או. כמו למשל למה ירו בו.
'הבחור הזה עומד לשבור לך את הלב.' זה מה שאני שומעת בתת מודע שלי לפני שאני פותחת את הדלת.
"מה את עושה כאן?" הוא תוקף אותי כשאני נכנסת לחדר אפילו בלי לדפוק. אני קצת המומה, כי החזה שלו חשוף לפני בפעם הראשונה. אל יווני. אלה המילים הראשונות שעולות לי בראש. זאת פעם ראשונה שאני רואה אותו בלי חולצה והסיטואציה נוראית. אני מתעלמת מזה בכוח.
"דניאל הכניס אותי." ת'או מחניק נחרת צחוק.
"אני חייבת לומר שיש לו קלאסה בזרת הקטנה שלו יותר מאשר מה שיש לך בכל הגוף."
"מה את רוצה ג'ו?" הוא שואל בטון הקר הקבוע שלו.
"להבין מה זה אומר שלקחת את החתולים אלייך, ואפילו לא טרחת לעשות את זה כשהייתי בבית?! אה, ובאמת תודה על הנעליים. מאוד מתחשב! וגם על זה!" אני מרימה את הקול וזורקת עליו את השטרות המגולגלים. הם נופלים לרגליו וגבותיו מתכווצות בכעס.
"אל תעשי את זה." הוא נוהם. זוויות שפתיו צונחות, שרירי הלסת שלו מתעוותות והוא מתחיל לנשום לאט.
"לא לעשות מה ת'או?! להתעצבן כשמשהו מעצבן אותי?!"
"אני בן 24." הוא אומר לפתע. אני מכווצת את גבותיי באי הבנה, ולוקחת צעד אחד אחורנית.
"מה?" אני שואלת ולא מזהה את הקול שלי.
"אני לא באמת תלמיד. אני בן 24." הוא מוסיף, ואני מגחכת.
"אתה צוחק עליי? מה זאת הבדיחה הגרועה הזאת? זה לא יגרום ל-"
"נכנסתי לבית הספר הזה מסיבה מסוימת, ועכשיו אני הולך לעזוב. ואני לא רוצה שנתראה יותר כי אני לא משחק עם ילדות." כל האוויר יוצא לי מהמפרשים.
ילדות? הוא בן 24? מה? בגלל זה הוא התנהג ככה, בגלל זה הוא צחק עליי באותו היום שאמר שלא אבין! בגלל זה המלצר הציע לו יין! ובגלל זה הוא היה במועדון!והוא לא רוצה שנתראה יותר. והוא בן 24. והוא גדול ממני בכמעט שבע שנים. והוא אמר שהוא לא 'משחק' עם ילדות.
אני לא יודעת אפילו על מה להתחיל לחשוב. אנחנו.. הנשיקה. הוא נישק אותי ואפילו לא ידעתי את הגיל האמיתי שלו. מה הוא עוד מסתיר?
הכאב מתחיל לכרסם בתוכי לאט. לוקח רגע למילים האלה לחדור, וכשזה קורה אני מתעלמת מהכאב.
"אני לא חייב לך כלום. את זאת שנתנה לי לנשק אותה. עכשיו צאי מכאן." הוא מטיל את הפצצה, ואני נותרת המומה. הזעם מתפרץ מתוכי כמו מהר געש רדום.
"אולי כולם בבית ספר מעריצים אותך, אבל אתה מתנהג בדיוק כמו מה שכולם חושבים שאתה-ילד חרמן בכיתה יב!" עיניו מוצהרות באופן מסוכן, אבל לעזאזל עם זה אני לא מתכוונת לסתום.
"או לא. אמרו לך משהו שלא אהבת? מסכן. תן לי לנחש, עכשיו תרוץ לאחת הבנות שיעשו הכל רק כדי שתסתכל עליהן, ואז תזרוק אותן כמו שאתה עושה לכל העולם?!" זה מרגיש כאילו באוויר עומדת הסטירה שהוא הולך להכניס לי.
אבל במקום זה הוא אומר משפט שהורג אותי בעשר דרכים שונות.
"דווקא את השתיים שזיינתי אתמול לא העפתי כל כך מהר. הן היו טובות מידי." הוא משיב. אני בטוחה שירייה מאקדח ישר לברך כואבת פחות מהמשפט שהוא אמר לי עכשיו. התכווצתי למשמע המילים, לגמרי לא מוכנה.
הייתי צריכה להסוות את זה. אבל אפילו בשבילי זה כבר יותר מידי כאב להתעלם ממנו.
"אל תטרחי לשחק לי אותה חברים הכי טובים. אני לא עושה חברים. אני לא עושה דייטים. אני לא עושה כלום מזה. התפקיד היחיד שלך בחיי כאישה יהיה או שאזיין אותך וגם זה, בתנאי שתגדלי בשנה ותתחילי ללמוד ללבוש עקבים של עשר מטר, או שאתעלם ממך." הוא מוסיף. ההלם מכה אותי בפנים, ואני מנסה לעכל את המילים הבלתי נסלחות שלו.
"למה אתה עושה לי את זה ת'או?" לא הייתה כאן טיפה של היגיון. כל מה שרציתי היה לדעת למה?
"כי אני יכול." הוא שולח אליי חיוך צבוע, משהו מת בעיניים שלו. הוא לא יכל להסתיר את זה.
הכל השתנה.
מה הסיפור שלך, ת'או ג'קסון?
הוא מסתובב, ועיניי מתרחבות. השריטות הטריות על גבו מוכיחות לי בדיוק את מה שהוא אמר לפני שנייה. כשהוא תופס בחולצת טריקו שזרוקה על מיטתו ולובש אותה, אני משתדלת להתעלם מהגב המדהים להפליא שלו. הוא חתיכת בריון ענק. תמיד ידעתי. הוא מסתובב ועדיין מחייך אליי.
"פתאום נגמרו לך המילים? את ניחנת בכישרון ציני מזויין והדבר הכי טוב שאת עושה זה לא להפסיק פאקינג לדבר." ליבי נאטם אליו.
הייתי עדה לשני צדדים של הבחור היפייפה הזה. הטוב והרע, גן העדן והגהנום. האהבה.. ועכשיו גם השנאה.
"דווקא הפעם יש לי הרבה מה להגיד." אני נאנחת בחזקה, והוא מנדנד את ראשו מצד לצד בגיחוך, ממתין למה שאני מכינה לו.
"בסדר. ניצחת בסיבוב הזה. אני אצא מפה ולא אחזור שוב. רמסת אותי, וצחקת עליי ונהנת מכל רגע. אבל אני בטוחה שלא סתם ניסו להרוג אותך באותו היום. אז אני לא אשאל שאלות. אני רק יודעת שיום אחד אתה עוד תהיה מרוח מדמם למוות על הרצפה, ויקח המון המון זמן עד שמישהו ימצא אותך כי לאף אחד לא יהיה אכפת ממך. וכשאשמע שאתה מת דרך הרדיו של האוטו העצום והמפונפן שהרווחתי בעצמי, אני אגיע להלוויה שלך לבושה כאילו אני בדרך למסיבה. ואני. ארקוד. לך. על הפאקינג. קבר. אתה היית הפעם הראשונה והאחרונה שגבר התייחס אליי כמו לזבל, ושלא תחשוב לרגע שאתה פתאום מפחיד אותי. אני לא כמו כל האנשים שמסביבך ולא אתן לך לדרוך עליי, למרות שזה כל מה שאתה רגיל. לא משנה לי איזה תואר אתה מחזיק, לא אתן לך לנצל אותי יותר כמו שעשית."
"עופי מכאן." הוא נוהם לעברי ועיניו יוקדות. אני לא רוצה לוותר לו.
"אתה פשוט כפויי טובה! יש לך אופי זבל. זה הדבר היחיד שיש לך חוץ מערימות של כסף ופנים יפות! לא פלא שכולם רוצים להרוג אותך!"
"תסתמי את הפה שלך!" הוא מרים את קולו בחזרה.
"למה?! זה לא נכון?! זה כן! מפחידה אותך האמת? אז מה תעשה לי שכבר לא עשית?!" אני יודעת שהוא לעולם לא יפגע בי פיזית, אבל את הלב שלי הוא כבר קרע לחתיכות. הוא מתקדם אליי צעד אחד, תופס בידי ומטיח את גופי בקיר. הוא תמיד עושה את זה. הוא תמיד קרוב אליי כל כך, מצליח להשתלט עליי ולהפיל אותי. להכאיב לי ולתפוס אותי לא מוכנה.
"אל תיגע בי!" אני מרימה את קולי אני רוצה לסרב בכל תוקף להביט בעיניים האפורות האלה, העיניים של השטן. אבל אני לא יכולה. הוא נראה כעוס מהצעקה שלי. אין לו שום זכות להביט בי כך.
אני לא בטוחה מתי התחלתי לבכות אבל דמעות חמות זולגות עכשיו במורד לחיי. בטח הגעתי לנקודה הסופית והייתי מוצפת. לא אהבתי שהוא ראה אותי בוכה. אף פעם אף אחד לא ראה אותי בוכה.
והינה הוא פה עכשיו עומד מולי, והופך להיות הראשון. כמו שהוא הפך להיות הראשון שנכנס לי לב.
"פתאום את פאקינג בוכה לי?!" טון קולו נשמע זועם פחות, ועיניו מבזיקות אליי באפור.
אני לוקחת נשימה עמוקה. מבינה בפעם הראשונה מה אנחנו. אין אנחנו. כלום. זה הכל. שום סיפור אהבה לא יהיה כאן. אין לי מושג מה בניתי לעצמי בראש אבל הזמן לסטירה המצלצלת כבר מאוחר מידי.
"זאת הפעם האחרונה שתראה אותי בוכה. ועכשיו, מצידי תדחוף את השנורקל שלך לאיפה שאתה רוצה אני האחרונה שאכפת לה."
"אל תשקרי. מאוד אכפת לך." עיניו מצטמצמות, והוא מהדק את אחיזתו בידיי.
"אתה בוחן את הגבולות שלי? כי הם הרבה יותר קצרים מהסבלנות שלך אז כדאי שתיזהר."
"ג'ו..תרגעי." הוא אומר את שמי בטון חמור סבר. אני נזקקת לכל מה שבי כדי להקשיח את מבטי.
"אני שונאת אותך."הוא לא זז, אפילו לא ממצמץ. ואני מנסה להראות לו שלא הזיז לי מה שאמרתי. שקרים. רק עכשיו, רק אחרי הכאב הזה שקרע אותי מבפנים אני מבינה עד כמה אני אוהבת אותו. ההבנה שאולי, רק אולי פגעתי בו באיזשהוא מקום גרמה לליבי להיקרע.
הרי אכפת לי ממנו יותר מעצמי. אני עוצמת את עיניי בייסורים. ואז אני שומעת את הקול היפה ביותר בעולם אומר את המילים שאני הכי לא רוצה לשמוע.
"אנחנו לא חברים. מעולם לא היינו. עכשיו עופי מכאן, אני לא רוצה לראות אותך יותר." דמי קופא. הוא משחרר את ידיי ומתרחק.
"יש לי חדשות בשבילך אדוני, אתה לא אומר לי יותר מה לעשות." הקול שלי בוגד בי, ונשבר.
אני מסתכלת לו ישר בתוך עיניי השטן שלו. ואני מבינה שזה הרגע שממנו פחדתי מאז שקלטתי מה אני מרגישה כלפיו. אני לא באמת רוצה לעזוב, אבל זה ברור שהוא רוצה להיות הכל חוץ מקרוב אליי.
העובדה שהייתה לנו החברות המעוותת הזאת, גרמה לי להזות אופציה שאולי רק לרגע, מופרך ומטורף ככל שיהיה, יש מצב שהוא קצת מחבב אותי. טעיתי.
עכשיו אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. לעולם לא נהיה זוג. הוא לעולם לא ייקח אותי לדייט, הוא לעולם לא יחבק אותי בזמן שאנחנו רואים סרט בנטפליקס, הוא לא יתאמץ לחשוב מה אני הכי אוהבת בימים מיוחדים, הוא לא ינחם אותי כשקשה לי.
חשבתי שאני יודעת מה זה כאב אבל אין סיכוי שידעתי לפני שהכרתי אותו. לא עכשיו, ולא אחרי הריב הזה. עכשיו אני יודעת, וזה כואב כל כך שאני אפילו לא יכולה לנשום.
״אני רק מקווה שתאחל לי את כל הטוב שיש לך בחיים." אני עונה לבסוף מובסת.
כשאני מסתובבת אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאדבר איתו. כל האמונה שהייתה לי בו התנפצה יחד עם רעש הדלת הנסגרת מאחוריי.

דבר אחד אני כן משאירה לו. את ליבי. כי אני כבר לא מסוגלת לקחת אותו חזרה.

***טוב אז עכשיו מה שקורה זה שאני ב ו ר ח ת מכאן,

כי אני מפחדת מכן <:

אני לא רוצה לדעת מה תעשו לי XD

אני מקווה שלפחות הפרק היה כתוב טוב, כי כמובן שהשקעתי XD

רציתי להגיד לכן שוב תודה, אתן מקסימות והתגובות שלכן מדהימות 3>

שיהיה לכן שבוע מדהים 3>