Teach Me Honor.

.פרק 26

"לפעמים דברים חייבים ללכת בכיוון המאוד לא נכון, כדי לעשות סיבוב ולחזור לדרך הנכונה."
-לא ידוע.

ת'או:

אני עומד להתפוצץ. אני פאקינג עומד להתפוצץ.
בזמן שאני מת לראות את ג'ו, אני לא רוצה למות לראות אותה. אבל לא הצלחתי לבקר אותה אפילו לא פעם אחת מאז הקפצתי אותה הביתה.
היה לי כל כך הרבה בלגן לעזאזל שעוד שנייה שקלתי פשוט לשרוף את כל מי שעשה לי בעיות.
רציתי רק לראות אותה. שום דבר אחר לא עניין אותי. המצב בעולם התחתון היה רגוע. יותר מרגוע.
ידעתי שהכל בסדר.
הכל היה חייב להיות פאקינג בסדר אחרי שכמעט שלושה חודשים טבעתי במבצע חיסול ענקי. קיבלתי דיווחים שהרוסים רוצים להוריד אותנו ומנצלים את זה שבדיוק החלפתי את אבא שלי.
והם חשבו שאני חלש. אז הם חשבו. לחשוב אף פעם לא היה הצד החזק שלהם, והזלזול שלהם עלה להם ביוקר.
אחרי שפתחנו נגדם במלחמה, לא רק שהם עצרו את כל העסקים שלהם, הם גם הרימו דגל לבן. לא נחתי עד שזה קרה. וזה מה שהבטיח לי את המקום שלי. כולם בטחו בי, למרות שידעתי שעדיין יש הרבה יותר מידי אנשים שרק מחכים להוריד אותי מהכיסא.
ואז פתאום חלקם החליטו לפתוח את העסקים מחדש ולהפוך את השבוע שלי למורט עצבים.
לא עבר הרבה זמן עד ששלחתי את האנשים שלי לבעוט להם בתחת עם הנעלי מעצבים שאני מממן להם.
והשקט חזר. ורק עכשיו אני יכול לראות את ג'ו שוב.
וגם זה לא בדיוק עזר, כי ידעתי שהיא מחכה להרעיל אותי או משהו.
זה יותר גרוע לראות אותה ולא להיות יכול לגעת בה בלי שהיא, כנראה, תכניס לי אגרוף.
החברה שלה אמרה לי שאני חייב לתת לה זמן אם אני רוצה לתקן את זה, ושעדיין כן אכפת לה גם אם נראה שלא.
דניאל אמר לי פשוט לעשות את זה כמו שאני יודע.
אבל בשיא הכנות לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, כי בחיים לא הייתי צריך לרדוף אחרי אף אחת. אלוהים יודע איך אני אמור לכבוש את הלב של הבחורה העקשנית הזאת בחזרה.
אני יוצא מהאוטו ומשתיק את הטלפון.
אני לא רוצה שאף אחד ינג'ס לי בזמן היחיד שהצלחתי לפנות כדי לראות אותה שוב. כשאני נכנס לבית הקפה ג'ו מתנהלת על אוטומט בבר.
היא עסוקה. הגבות שלה מכווצות בריכוז, השיער חצי דבש חצי סגול שלה נופל על פנייה בתלתלים, והיא מפזרת רוטב על איזה קינוח.
איך אפשר שלא לרצות אותה? היא נראית כמו התרופה לכל הצרות שלי.
כשהיא מרימה את הראש, היא קולטת אותי ונראה שכל הפנים שלה מוארות, היא מנסה להסתיר את זה במבט כועס. זה לא עובד לה.
"תגיד לי ממתי שותפים באים לבדוק אם הכל בסדר כל כך הרבה?" היא שואלת בזמן שאני מתיישב על כיסא הבר. בחיי שהכיסא הזה זה הכיסא הכי לא נוח שאי פעם ישבתי עליו.
"מי אמר שאני בא בשביל לבדוק אם הכל כאן בסדר?" אני נועץ את עיניי בעיניה.
היא מסמיקה. הנה זה שוב.
בליעת רוק, מצמוץ, הפניית מבט, הסמקה, היא תמיד עשתה את זה כשהייתי לידה. היא עדיין עושה את זה. ידעתי כמה היא רוצה אותי. ואני רציתי אותה.
לא תהיה לה שום דרך מילוט ממני. לא משנה כמה אצטרך להילחם עליה.