Teach Me Honor.

.פרק 44

"בפעם הראשונה שראיתי אותך, ידעתי שנועדת להיות שלי."

-לא ידוע.

אני יושבת במרפסת ומנגנת בגיטרה, נהנית מאור השמש ומהחופש שנותר לי לפני השנה האחרונה בתואר.
קצת יותר משלוש עשר חודשים עברו מאז שחטפו אותי.
לקח לי זמן להתרגל להכל.
כבר לא הצלחתי להתרכז יותר, הייתי בודקת כל הזמן שהדלת נעולה, למרות שידעתי שמאחורי הדלת הזאת עומדים שני חיילים ושומרים עלי בערנות כאילו שתו מפעל קפה.
עוד אז ידעתי שייקח לי הרבה זמן להפסיק לפחד. ומאז תמיד, אבל תמיד, הייתי חצי ערנית בזמן שישנתי. הייתי מודעת לכל דבר, והתחלתי לפתח יכולת שמיעה מתוך שינה ומודעות למה שקורה מסביבי גם אם כל החושים שלי כבויים.
הייתי אפילו שומעת אם החתולים שלנו היו מתעוררים ואוכלים בלילות מהאוכל שהשארנו להם במטבח. עד כדי כך.
אחרי המון ריבים וצעקות, נכנעתי לת'או והוא קנה לי אוטו חדש, בטיחותי, ומחוסן כדורים.
ב.מ.וו זי אמ 8 חדשה לגמרי. כמו ההיא שהתלהבתי ממנה בפעם הראשונה שנסעתי איתו.
והיא הייתה בצבע תכלת כמו השמיים. בטח המחיר שלה היה גם בערך כמו הגובה שלהם.
זאת הייתה הפתעה, וגם עליה רבנו, אבל בסופו של דבר הבנתי אותו.
לא היה לו יותר קל ממני.
במיוחד לא כששבועיים אחרי החטיפה הוא מצא אותי מתייפחת ורועדת בשירותים ליד האסלה כשהוא חזר מהעבודה אחרי כמעט יום שלם לבד.
כשזה קרה, הוא פסק שלא מחכים יותר ושאני מתחילה ללמוד להגן על עצמי.
יום למחרת כבר היינו במטווחים ולמדתי איך לירות באקדח. אחרי זה כבר התחלתי להסתובב גם עם אחד טעון, וגם עם תרסיס פלפל.
לבסוף רמות הפחד ירדו לכמעט אפסיות.
הרגשתי בטוחה יותר לצעוד ברחוב, ובמקום שישה שומרים, ואחרי הרבה התחננויות ת'או צמצם לי אותם לחצי כח.
ומאז הכל היה בסדר, הכל היה אפילו מושלם.
מה זה מושלם? עד כדי כך שאני לא זוכרת תקופה יותר מאושרת בחיי מזו.
"מי וידה?" אני שומעת את ת'או מפנים הבית, ויורה את ראשי מעלה.
זה מוזר. הוא לא אמור להיות בבית עכשיו.
אני מניחה את הגיטרה ונכנסת פנימה כשאני אוספת את שיערי.
"ת'או?" אני שואלת, ומפנה מבט למטבח. אין שם אף אחד.
קיים סיכויי שאני מתחילה להשתגע?
כשאני מפנה מבט לסלון אני מבחינה במעטפה של השולחן, ומרימה גבה.
ניקיתי את הבית לפני שעתיים, וביני ובין עצמי אני נשבעת שהיא לא הייתה שם קודם.
אני מתקדמת אל השולחן, ומרימה אותה כשאני בוחנת אותה משני הצדדים.
"מה זה לעזאזל..?" אני שואלת את עצמי ואת אף אחד.
ואז, פתאום אני מרגישה אותו עומד בפתח המסדרון, גורם לכל האטומים בבית לרטוט בתדר מסוכן.
כמו אז, כמו תמיד.
אני מסתובבת אליו וגבותיי מתרוממות לקו מסגרת הפנים.
"אם זה איזה קטע חדש כזה בו אנחנו בוחנים איך אני מגיבה להתקפי לב, אז אני לא מעוניינת."
הוא מטה את ראשו בחיוך הכובש שלו, שאלוהים יודע שהוא עדיין משפיע עליי חזק.
"המעטפה. התכוונת לפתוח אותה ולבדוק מה יש שם?" הוא שואל.
"לא." אני מרימה סנטר בהתרסה.
ות'או תוקע בי מבט של:
'תעשי-לי-טובה.'
"אני לא חטטנית." אני מניחה את המעטפה חזרה על השולחן ומנפחת את הלחיים.
הוא מתקדם אליי עד שהוא מצמצם את הפער בינינו. ואז הוא מחליק את אצבעותיו על מותניי ומקרב אותי אליו.
אני מרימה את ידי אל הלחי שלו, מלטפת את הזיפים בני היום שלו בעדינות.
"תגיד, יש לך בכלל נקבוביות?" אני שואלת.
הוא נוחר, ואז מניד בראשו.
"שתית או משהו?"
"שנינו יודעים שלא שתיתי מאז יום ההולדת של אדם. אני רק ניסיתי לגלות את סוד העור החלק הזה שלך." הוא מהדק את שפתיו כמתאפק לא לצחוק.
"מה אני הולך לעשות איתך?" הוא שואל, ואז מקרב את שפתיו לשלי.
אני מושכת בכתפיי בחיוך.
"קרה משהו בעבודה, או שסתם הקדמת?" אני לוחשת.
הוא מושך בכתפיות שמלת הקיץ הצהובה שאני לובשת, ואז משחרר אותן כשמבט מתגרה על פניו. לאחרונה התחלתי להתאהב בשמלות, ונראה לי שת'או נהנה מזה.
"יש בעיה עם זה שחזרתי הביתה מוקדם? למה? מה עשית כאן לבד כשלא הייתי?" הוא מנמיך את טון קולו באוקטבה,
"תמחק מיד את המחשבות הסוטות מהראש שלך אדוני." אני מסמיקה ומסיתה את מבטי ממנו.
לפתע אני מרגישה צריבה קלה בכתף, ומחזירה אליו מבט זועם.
"האם אתה הרגע נשכת לי את הכתף?! אתה פשוט-" אני נקטעת בנשיקה עמוקה, ואז נאנחת.
יותר ויותר קשה לי להתנגד אליו בכל יום שעובר. זה נס שאני עדיין מצליחה.
"היא בשבילך, המעטפה." הוא מצביע עליה כשהוא עוצר את הנשיקה.
"בשבילי?" אני הופכת סקרנית ומותחת את ידי אל השולחן.
כשאני פותחת את המעטפה, עיניי נפערות.
"כרטיסי טיסה?" אני שואלת המומה כשאני מבינה מה אני מחזיקה ביד.
הוא קוטף את הכרטיסים מידיי ומקרב את שפתיו לשלי שוב.
"חופשה של שבוע בתאילנד, רק אני את והבקתה שלנו מול הים. מה את אומרת?"



מסתבר שת'או חזר מוקדם כי הטיסה שלנו הייתה שמונה שעות מהרגע שגיליתי עלייה, והוא רצה לעשות לי הפתעה.
ארזתי לנו מזוודות, ועברנו אצל ההורים שלי כדי שאוכל לומר להם שלום.
מעולם לא הייתי מחוץ לניו יורק, ואימא שלי התרגשה כל כך בשבילי עד שהיא לא הפסיקה להלל ולשבח את
ת'או.
כשהיינו בדרכנו אל שדה התעופה, לא הפסקתי להקפיץ את הרגל.
כשעשינו צ'ק אין, לא עזבתי את היד של ת'או וחקרתי במבטי את כל האנשים מסביב.
בדיוטי פרי הסתובבתי כמו מטורפת, וקניתי לכולם מתנות.
"יש לך עוד זמן לקנות מתנות גם בתאילנד, את יודעת את זה נכון?" ת'או שאל אותי באיזשהו שלב. אני הנהנתי, אבל המשכתי לקנות.
הייתי מודעת למבטים שכל אישה ברדיוס קילומטר שלחה אל ת'או, אבל שום דבר מזה לא הפריע לי עד שהדיילת בחנות הבשמים חייכה אליו חיוך עם יותר מכוונה אחת טובה.
ולמרות הכל לא הייתי צריכה להתעצבן יותר מידי, כי ברגע שזה קרה הוא תקע בה מבט כל כך מפחיד עד שהמסכנה ברחה לצד השני של החנות.
ואני רק חייכתי מהצד. נהפכתי לרכושנית כלפיו עם הזמן, אבל ידעתי שאף אחד לא יכול להאשים אותי. ת'או היה התגלמות השלמות והגבריות, וגם מי שלא הכיר אותו ראה את זה עליו.
לעומת כל הסקרנות וההתרגשות שחוויתי עד העלייה למטוס, חוויית הטיסה כבר הייתה סיפור אחר.
הטיסה הייתה זוועתית וארוכה. לא הפסקתי להחזיק את היד של ת'או שישן באלגנטיות המתאימה לו חצי מהזמן, וכמעט הקאתי מרוב לחץ.
אחרי שעתיים זה כבר היה פחות גרוע, ואחרי עשר שעות כבר התהלכתי במחלקה הראשונה כמו מלכה ושחררתי את הרגליים מהישיבה הממושכת.
לבסוף, נחתנו. ולא יכולתי לנשום מרוב התרגשות.
הצבעים, הריחות, האנשים. הכל היה מטורף ושונה כל כך מניו יורק. ומדהים כל כך.
כשעלינו על סירת מנוע שלקחה אותנו לכפר בקתות יוקרתי על המים, דאגתי לצלם תמונות עם המצלמה שקניתי בדיוטי פרי. צילמתי את הנוף, וצילמתי את ת'או.
היה רגע בו תפסתי אותו מביט אל הים, והוא היה נראה מרהיב כל כך עד שהתמונה נראתה כמו ציור.
לפני שהגענו לבקתה חשבתי שאין לי כבר ממה להתלהב, אבל טעיתי. הבקתה עצמה עוצרת נשימה.
דרך המרפסת אפשר לראות את הים, והחדר שלנו רחב עצום ואלגנטי.
הכל מעוטר בגוונים של קרם ועץ. אם חשבתי שהמקומות שת'או לקח אותי אליהם בניו יורק היו מרהיבים, הבנתי שלא ראיתי כלום ממה שיש לעולם הזה להציע, וחשבתי לעצמי שאם הייתה לי האפשרות להישאר כאן לנצח, סביר להניח שהייתי עושה את זה.
"את רעבה? רוצה שנלך לאכול ארוחת ערב?" ת'או מביט בעלון שקיבלנו בריכוז רב.
אני עדיין חוקרת את החדר.
"את האמת שאני גוועת, אני רק אפרק את המזוודות ונצא, בסדר?" ת'או מהנהן הנהון מוזר כזה. הנהון לחוץ ושקט. משהו לא הסתדר לי.
"הכל בסדר?" אני שואלת, והוא מהנהן שוב. בלי לומר דבר.
הוא מעולם לא היה הטיפוס הפטפטן. אני בדרך כלל זו שהייתה ממלאה את השתיקה בדיבורים. אבל הוא גם לא היה עם נטייה חמורה ללהיות אילם.
קלטתי שמאז שנחתנו הוא הוציא אולי שבעה משפטים שלמים, ופעמוני האזהרה צלצלו לי במוח מוקדם מידי. רציתי לדעת מה מטריד אותו.
פתאום הוא מרים את ראשו מהעלון, ומחייך אליי. אני נרגעת, אבל רק קצת. ואז אני מטלטלת את הראש ומעיפה את הדאגות.
אני אמורה לשמוח, לא לדאוג. אם היו לו ספקות בנוגע למשהו הוא היה מספר לי, ולא מזמין כרטיסי טיסה ליעד בצד השני של הגלובוס.
יצאנו בערב, אחרי שפירקתי לנו את המזוודות ושמתי אותם בארון שהיה גדול פי כמה מהארון שהיה בחדר הישן שלי.
תהיתי לעצמי למה אנשים שבאים לחופשה של שבוע צריכים ארון כל כך גדול. אבל כבר ממזמן למדתי לא לשפוט את אנשי החברה הגבוהה.
יש להם כסף, והם אוהבים לבזבז אותו. נקודה.
צעדנו ברחוב הראשי שהיה מלא באנשים. צעקות בתאילנדית נשמעו מכל עבר, והריחות מסביב גרמו לבטן שלי לקרקר.
התחננתי בפני ת'או שיספר לי לאן אנחנו הולכים, אבל הוא הסביר לי בסבלנות של מקל מטאטא שהאוכל פה הוא מסוג הדברים שאני צריכה לגלות לבד.
ת'או, שאלוהים יעזור לי, גבוה ממני בראש וקצת, ותמיד היה קשה לי להדביק את קצב ההליכה שלו. כל צעד אחד שלו כלל מרתון שלי. אז נתליתי עליו בחוסר חינניות באיזשהו שלב עד שהגענו למסעדה.
ידעתי שזה לא הפריע לו, אבל עדיין הרגשתי לא נעים בגלל מזג האוויר.
הוא הזמין לנו את המנות, כי לא הבנתי כלום, ובכל הזמן הזה הקשבתי לו בקפידה ונהניתי לשמוע אותו חולק איתי דברים שהוא הכיר מטיולים קודמים שלו בעולם.
הוא סיפר לי שהוא לא טייל ביותר מידי מדינות, אבל כשהיה, הוא תמיד ידע לאן ללכת.
התבוננתי בו והתענגתי על המראה שלו אוכל, מקפל את השרוולים, ומחליק את ידו על עורו כשהוא מנגב זיעה מהחום.
ולמרות שנהניתי, ולמרות שהוא כבר לא היה נראה כאילו הולכים לתקוף אותנו בכל רגע, עדיין הרגשתי שמשהו בעבע מתחת לפני השטח.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" אנחנו יוצאים מהמסעדה ומעבירים מבט ברחוב. נדמה לי שכבר יש פחות אנשים עכשיו.
"אני לא יודעת." נשמע כאילו אני כועסת.
במקום ליהנות, אני מודאגת. יותר מידי מודאגת. אני מכירה את ת'או כבר הרבה זמן, אני יודעת מתי משהו לא בסדר.
הוא נאנח, ואז מתחיל ללכת. אני מביטה על גבו המתרחק ואז מתחילה ללכת אחריו.
אני מסרבת לחשוב על משהו.
אני אתן לו להעביר את הלילה הזה, ואם הוא ממשיך ככה גם מחר, אני אדרוש תשובות או שאדרוש לחזור הביתה.
לא בא לי להעביר את הפעם הראשונה שלי בחול עם סלט חרדות בראש.
כשאנחנו מגיעים לחוף, ת'או נעצר קצת אחרי שפת המים.
אנחנו עדיין רחוקים מהבקתה שלנו, ואני לא יודעת אם בוער לי כל כך להישאר בחוץ כשהמצב הוא כזה.
אני עומדת מאחוריו, מחכה שהוא יגיד משהו.
נראה שנצח עובר לפני שהוא מסתובב אליי. השמיים שחורים, ואור הירח מאיר את פניו. גם אחרי כל כך הרבה
זמן עדיין לא התרגלתי ליופי שלו.
"בואי הנה." הוא מצווה בקול המקפיא שלו. רגליי מדשדשות במים עד שאני מגיעה אליו.
הוא מתבונן בי לרגע, ואז מושיט אליי את ידו. אני אוחזת בה בלי להסס. למרות שחם בחוץ, היא קרה.
הוא מושך אותי אליו.
אני מניחה את ראשי על החזה הרחב שלו, ומקשיבה ללב שלו. הוא פועם מתחת לאוזני במהירות.
"אתה רוצה לספר לי מה מטריד אותך?" אני שואלת בשקט.
להציק לו לא היה ממש בראש רשימת המשאלות שלי, אבל גם לא אהבתי כלום ממה שקורה מאז שהגענו.
"יש לי סיבה מאוד טובה להיות מוטרד. אני חושב."
"למה?"
"ג'ו." הוא תופס בסנטרי בעדינות על אצבעותיו המחוספסות ומרים את פניי אליו.
העיניים שלי פוגשות בשלו. אפור על כחול. בדיוק כמו הפעם הראשונה ההיא שהסתכלתי עליו וניסיתי להזכיר לעצמי איך לעשות דברים בסיסיים כמו לנשום או למצמץ.
"מה קרה ת'או, הכל בסדר?" הוא משחרר את ידו מסנטרי ומעביר אותה על השיער השחור כמו פחם שלו. אוקיי. זה מפחיד אותי.
"פאק, אני נשבע שבחיים לא הייתי לחוץ ככה."
"ת'או, מה קורה לך?" הלב שלי על 200. אלוהים אדירים, אין סיכוי שאני אעמוד בזה אם קרה עוד משהו רע.
הוא מכחכך בגרונו, ואז מביט אל השמיים לפני שהוא לוקח נשימה עמוקה.
"את יודעת שעצם הקיום שלך מחזק אותי?" אני מכווצת גבות.
"א-אני.. חושבת." זה נשמע יותר כמו שאלה מאשר תשובה. אני מנסה להבין לאן הוא חותר, ואני מנסה לקרוא אותו. כלום לא עוזר. הבריכות האפורות שבעיניו לא מביעות דבר.
"במהלך כל הזמן הזה, שמתי לב לדברים חדשים בך שלא הכרתי לפני. לא שמתי לב לזה." טון קולו עדיין קר, אבל אני מרימה גבות. פתאום הספק שלי מתחיל להתפוגג.
"שמתי לב שאת מחייכת את החצי חיוך הזה שלך, כשאת באמת שמחה.
שאת שותה קולה דיאט, כי את שונאת את כמות הסוכר בקולה הרגילה.
שמתי לב שאת שונאת צבע כתום.
שאת לא דקדקנית במיוחד כשזה מגיע ללימודים, אבל את אוהבת את המקצוע שלך.
שאת יכולה להוריד כל אחד, חוץ ממני כמובן, בהורדת ידיים אם את משתמשת ביד שמאל, ואת אוהבת מוזיקה אירית מוזרה.
ושמתי לב שאם את אוהבת משהו, את תעשי אותו יותר טוב מכולם.
את אדיבה, את נותנת הזדמנות שנייה, את אינטיליגנטית מאוד, ואת מורידה את כולנו על הברכיים עם התשובות השנונות שלך. ואת גם מדברת מתוך שינה."
"אני לא מדברת מתוך שינה!" אני מצייצת.
"ספרי את זה לאחד ששומע אותך ממלמלת על תותים באמצע הלילה." הוא מחייך וגומע את המראה הרגיל שלי במבטו.
את השמלה הפרחונית שגדולה עליי במידה, את הקוקו המרושל, ואת המבט ההיסטרי שכנראה יש לי עכשיו.
"אני בטוחה שהרבה אנשים ממלמלים על תותים באמצע הלילה." אני מנסה להקליל את האווירה.
אני מרגישה את הלחץ באוויר, ואין לי מושג קלוש מה עובר לו בראש.
הוא בדרך כלל לא מפגין רומנטיות אלא אם כן הוא עצבן אותי מספיק ומנסה לפצות על זה.
"פאקינג שיט. אני עושה את זה, לעזאזל." הוא נוהם, ומתכופף על ברך אחת.
אני משתנקת, וכשהוא שולף קופסה שחורה וקטנה מכיס החולצה שלו אני מרגישה גל של הלם שתופס אותי מהראש וממשיך עד כפות הרגליים.
ואז הלב שלי עוצר. פשוט עוצר.
הוא פותח את הקופסה, ומתוכה מציצה טבעת מושלמת.
לא ראוותנית, לא צעקנית. קטנה ומושלמת עם יהלום בינוני ובוהק במרכזה.
כמו שאני יודעת שהוא יודע שאני יאהב. כי הוא כבר מכיר אותי.
"את החזרת לי את האנושיות שבי. איתך אני פשוט יכול להיות, ולחיות. את כל מה שאני צריך, אני נשבע לך, מהרגע שהעיניים שלנו נפגשו ידעתי שהרגע הזה היה נועד לקרות. ג'ו, מי וידה, אני רוצה שתהיי אישתי."
חודשים ארוכים עברו מאז הפעם האחרונה שבכיתי, אבל בשנייה שת'או מסיים את הנאום שלו אני פורצת בבכי כזה מלא בדמעות ענקיות שלא יבייש את כל המים באוקיינוס שמולנו.
"ואני רוצה להיות אישתך!" אני צועקת מיד, ובלי לחשוב פעמיים אני קופצת עליו ומפילה את שנינו למים.
הוא צוחק צחוק עמוק ויפה מכל הלב, ואז שולף את הטבעת שנרטבה.
אני מרימה את היד ומהדקת את שפתיי בהתרגשות. הוא מחליק את הטבעת על האצבע שלי, ואז מרים אליי מבט מלא משמעות, תשוקה, ואהבה.
"אני מצטער, הייתי לחוץ בגלל שכל זה תוכנן מראש."
"זה בסדר. הכל בסדר." אני מקרבת את שפתיי אל שלו ומנשקת אותו נשיקות קטנות, אחת אחרי השנייה, בלי הפסקה.
במהרה הנשיקות הקטנות הופכות לאחת ארוכה וסוערת, עד שפיצוצים ממלאים את אוזניי.
ת'או מרחיק את שפתיו משלי כשהוא מסמן לי להביט מעלה. אז אני מרימה מבט אל השמיים.
"בבקשה תגיד לי שזה לא היה מתוכנן." העיניים שלי מתרחבות כשאני בוהה בזיקוקים שמעלינו.
"זה היה מתוכנן." הוא מאשר כשעיניי מתרחבות למראה שצובע את השמיים.
אני מתמוגגת בין זרועותיו.
אם הוא לא היה מחזיק אותי הייתי הופכת לחלק מהאוקיינוס ונעלמת במים בנחת.
"אני אוהבת אותך." אני לוחשת לו, והדמעות שלי עדיין זולגות.
"אני אוהב אותך יותר מכל דבר בחיי, את כל העולם שלי." הוא לוחש לאוזני ומלטף את שיערי כשהוא מדביק נשיקה רכה על הלחי שלי.
ת'או ג'קסון.
הוא המורד שלי, הבעייתי שלי, האדם הכי מדהים שאני מכירה והגבר שלי. הוא כל הדברים האלה ועוד דברים אחרים שאם הייתי אומרת לו היו גורמים לו להסמיק למרות שהוא נראה חזק כל כך.
הוא היחיד שגורם ללב שלי לפעום, והיחיד שגורם לי אושר שלא הכרתי.
ועכשיו הוא גם הולך להיות בעלי.