Teach Me Honor.

.פרק 39

"להיות אהוב על ידי מישהו נותן לך כוח, ואילו להיות מאוהב עמוקות במישהו נותן לך אומץ."לאו-דזה. 

"זה כזה סיפור גדול?" אדם שואל אותי כשאני מעבירה את האוטו המקרטע של אימא שלי למצב חנייה.
שחכתי כמה סיכומים חשובים אצל ת'או, ומחר מחכה לי חתיכת מבחן רציני בתולדות המוזיקה.
 אז אם אני רוצה לסיים את התואר לפני שגברת קרטר תעיף אותי מהבית, אני צריכה לקחת אותם.
"כן. אם אני אכשל במבחן הזה, אכלתי אותה."
"אני מת לדעת אם המבחנים שלכם באמת כאלה קשים, או שאת סתם עצלנית."
טוב, זה לא שבתיכון הייתי אלופה בלקבל ציונים גבוהים. אני מניחה שאפשר להגיד שאין לי מזל.
"אני לא עצלנית." אדם נוחר, ואני נאנחת.
 אנחנו בעיצומו של ויכוח סוער על רמת הקושי במבחנים באוניברסיטה. הוא טוען שהם קלים, אני טוענת שיותר קל להתמודד עם מחלה סופנית.
"סליחה אדם, להזכיר לך שהיה לך ממוצע ציונים ממש גבוהה בתיכון?"
"זה כל כך שונה!" הוא מוחה, ואני מרימה את עיניי כשאני מבחינה באיש שמעולם לא ראיתי, לבוש בחליפה שחורה, כשהוא יוצא מהבניין עם תיקייה אפורה ומוכרת. יותר מידי מוכרת.
"אדם אני אחזור אלייך." אני מנתקת, ומחייגת אל ת'או.
הוא בכלל לא בבית, הוא בשיקגו.
והוא בדרך כלל לא שוכח מסמכים ושולח אנשים לאסוף אותם. זה מוזר. נקודה.
"מי וידה." הוא נשמע ממוקד ועסוק.
"היי, תגיד, שכחת כאן מסמכים או משהו?"
"מסמכים?" 
 "כן.. פשוט יש פה מישהו שלקח את התיקייה הכסופה שלך והוא בדיוק יוצא מהבניין."
"מה? לא שלחתי אף אחד. את בטוחה שזאת התיקייה?" אני רגע מלחלוף על פניו של האיש, וכשאני מצמצמת מבט אני מבחינה בה היטב. 
"ת'או. התיקייה הכסופה הזאת היא בוודאות שלך." אני לוחשת.
"שיט! פאק! ג'ו, תעשי אחורה פנה ועופי הביתה!"
"אבל המסמכים האלה חשובים, לא?"
"מה? לא. ג'ו שלא פאקינג תעזי!" הוא צורח, ואני מרחיקה את הטלפון מהאוזן.
אני עושה סיבוב, ורגליי נעות לכיוון האנשים המתרחקים אל האוטו. אני מביטה לצדדים, וסורקת את המקום. אין כמעט אף אחד באזור של בנייני היוקרה האלה.
"ג'ו! אני נשבע לך! תפסיקי לחפש צרות!" הטון של ת'או היסטרי, ואני בולעת רוק.
אני מנתקת לפני שהוא ממשיך, ומשתיקה את הטלפון.
אני מזנקת אל המאזדה המתפרקת והכסופה של אימא שלי, שלמזלי לא תבלוט אם אסע אחריהם.
האיש הגבוה נכנס לאוטו ישן ושחור שחונה לא רחוק ממני. הם נותנים גז, ואני מתניעה.
הערב כמעט ירד, והשקיעה יפיפייה.
אבל המרדף העלוב אחרי המכונית השחורה לא מאפשר לי ליהנות ממנה.
רציתי למות. בעצם, רציתי לחיות, כי התפללתי בכל נשמתי שאצליח.
 שאצליח לעזור לת'או.
שאצליח פעם אחת בחיי להילחם בשבילו, כמו שהוא תמיד נלחם בשבילי.
בסופה של נסיעה בין כבישים סואנים וסמטאות צרות, עצרתי קצת רחוק מהם.
שלושה גברים יצאו מהמכונית שהייתה רחוקה ממני מספיק בכדי שהם לא יבחינו בי.
השניים האחרים לא היו נראים ייצוגים כמו האחד שלקח את המסמכים.
התיקייה הכסופה בלטה מתחת למנורות של הרחוב כשהם עברו משקוף ענק, שהיה נראה שייך למבנה שאם הייתי אמורה לנחש הייתי חושבת שהוא מחסן תעשייתי.
יצאתי מהאוטו בשקט מופתי, וצעדתי עד שהגעתי לפתח.
הצצתי פנימה, ויכולתי לראות אותם מתגודדים ליד שולחן, שלידו כיסא, עם מנורה דלוקה.
וזה כל מה שהיה שם. כיסא, ושולחן שעליו מנורה. חלל עצום שמלא בכלום.
כשסרקתי עוד קצת את המקום שמתי לב לכתמים עצומים וכהים מתחת לשולחן ולכיסא.
בלעתי רוק בשקט. הרגשתי את הלב שלי מפמפם, ואת השערות שלי סומרות. בחיים לא פחדתי כמו שאני מפחדת עכשיו. בחיים. הבנתי שאלה היו כתמי דם עצומים. לא רציתי לדעת מה קרה כאן.
"הבן זונה הזה, עוד פעם סיכל את הכל." אחד הבחורים התחיל לדבר, והטון העמוק שלו היה מלא שנאה.
הם דיברו על מי שאני הכי אוהבת בעולם כאילו היה ביצה רקובה.
 רציתי לבעוט בהם, לזרוק עליהם משהו ולהבריח אותם כדי להחזיר את מה שלא היה שייך להם.
אבל לא הייתי משוגעת מספיק בשביל לממש את הפנטזיות שלי.
הייתי צריכה להסתבך עוד, כמו שהייתי צריכה כדור בראש.
אפילו אני הייתי מסוגלת להתמודד רק עם צרה אחת בכל פעם.
והצרה התורנית הייתה ת'או.
ידעתי שאם הוא היה יודע מה אני מנסה לעשות עכשיו, סביר להניח שהוא היה שורף את כל האזור כשאני עדיין בתוכו. זה היה ממש מסוכן.
זה העמיד את החיים שלי בסכנה, ואת הנחת של ת'או באור מעומעם.
אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. לא ידעתי מה יקרה אם לא אחזיר את המסמכים האלה, ולא רציתי לדעת. "כמה הוא הוריד לנו הפעם, הספרדי המחורבן?"
"לפחות עשרים ושלוש."
"לבד?"
"לבד."
השפלתי את עיניי לרצפת הבטון.
אלוהים, ת'או.
עוד מוות שאתה אחראי עליו?
עוד גורל שחתמת?
עוד אנשים שמנעת מהם להמשיך את החיים שלהם?
רק יכולתי לדמיין לעצמי עד כמה הוא הרחיק אותי מהעולם שלו.
אבל היה לי קשה להאמין שת'או עשה את זה בלי שום סיבה. ידעתי שהייתה לו סיבה. וידעתי שהייתי צריכה לסתום את הפה, לבלוע את זה, ולקבל את זה. כי זה ת'או. וזה מה שהוא עושה. ואני אוהבת אותו.
"בואו נבדוק מה קורה מאחורה."
פעמוני האזהרה שלי צלצלו, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות שלי.
לא חיכיתי שנייה אחת אחרי שהם נעלמו.
 רצתי כאילו אני בורחת מגל שיטביע אותי אל השולחן, והתעלמתי מהכתמים על הרצפה שהיו הרבה יותר טריים ממה שחשבתי.
עצרתי את הנשימה שבקושי הייתה לי מהריח המסריח שמילא את המקום, והרמתי את התיקייה מהשולחן.
על השולחן היו עוד הרבה ניירות.
הרמתי את המבט, וראיתי שאף אחד לא מתכוון להגיע.
היה מספיק שקט כדי שאשמע אם מישהו חוזר. אז פתחתי את התיקייה, הוצאתי את כל הדפים שהיו שם והיו שייכים לת'או, והחלפתי אותם בדפים האחרים שהיו על השולחן כשאני מוצאת עט ומקפידה להשאיר ציור לא ממש מושקע של אצבע משולשת על אחד הדפים האמצעיים.
אני לא יודעת מי הם ולמה הם התעסקו עם ת'או, אבל אף אחד לא יקרא למי שאני אוהבת בן זונה.
 תחכה להם הפתעה כשהם ידפדפו בדפים האלה.
סגרתי את התיקייה, ועפתי משם מהר כל כך עד שחשבתי שהריאה שלי נשרה בדרך חזרה אל האוטו.
רק כשאני מחנה בחנייה של הבית שלי, אני מייצבת את הנשימה.
זה היה מסוכן.
יש לי הרבה יותר מידי מזל, ואני בספק אם אחרי מה שהשארתי שם אני צריכה להחזיר את המסמכים לבית של ת'או.
כשהם יבינו שאלה לא הדפים הנכונים אני בספק אם הם ישמחו כל כך.
תהיה אשר תהיה הסיבה שעשיתי את מה שעשיתי, זה לא יהיה דבר הכי חכם עכשיו בהתחשב בעובדה שאם ת'או יגלה על זה, זה הסוף שלי.
אבל נכון לעכשיו זה היה הדבר הכי חכם בעיני לעשות.
ואני ידועה בכך שלא ניחנתי ביכולת צייתנית משהו.
בדיוק כשאני פותחת את דלת הבית שלי, הטלפון שלי רוטט בפעם האלף ואחת.
"ג'ו, לעזאזל! חשבתי שקרה לך משהו, מה עשית?!" ת'או צורח לטלפון חזק כל כך עד שאני מעוותת את פניי. "למה לא ענית?! אני ממש מקווה שאת בסדר! פאק! נשארה לי עוד שעה נסיעה, תישארי בבית ושלא תעזי לצאת, אני כמעט השתגעתי!"
"תירגע! החזרתי את המסמכים! הם אצלי!"
"מה?!" הוא נוהם.
"הם לא שמו לב כנראה או משהו, החזרתי את המסמכים, אבל הלכתי הביתה."
"את רצינית?" קולו עלה באוקטבה.
"כמו התקף לב." השבתי בביטחון.
"את עשית מה?! זה נראה לך פאקינג משחק ג'ו?!"
לא הייתי צריכה לדמיין אותו משתולל. ידעתי שזה בדיוק מה שהוא עושה מהצד השני של הקו.
"אבל זה היה בלתי אפשרי בשבילי! הייתי חייבת לעשות משהו! אני יודעת כמה המסמכים האלה חשובים!" "ג'ו. אני אומר את זה כי אני מפחד לסכן אותך, את מבינה מה זה מסוכן, או לא?!"
"אני לא פשוט אשב בצד ואחכה רק כי אתה אומר לי! אתה יודע שאתה לעולם לא תוכל לרסן אותי, ושאני לא כזאת!"
"ואם, לעזאזל, היה קורה לך עכשיו משהו?!" הוא צווח.
"אני לא יכולה פשוט לשבת בצד, אני יודעת שהעולמות שלנו שונים! אב-"
"את צודקת." הטון שלו קר כשהוא קוטע אותי.
"העולמות שלנו באמת שונים."
תחושת פחד מציפה אותי כשאני שומעת את הסוויץ' שהטון שלו עשה.
360 מעלות סוויץ'.
"תחכי לי בפנטאהוז. הכפלתי את השמירה על הבניין, אז אין לך מה לדאוג. תהיי שם." הוא מנתק את השיחה ואני לא מספיקה להגיב.




אחרי שעתיים מורטות עצבים, עיניי קופצות אל הדלת כשאני שומעת את קרקוש המנעול.
ת'או נכנס בשקט מחריש אוזניים, שמדגיש את כובד המעשה שעשיתי.
ההילה שלו כולה מקרינה זעם.
הוא זורק את המעיל על המתלה, ואת המפתחות על השולחן. וכשהוא נושף החוצה בשקט, אני מרגישה צמרמורת. ולא מהסוג הטוב.
הוא מסתובב אליי, ואני רואה את זה.
מבט עייף וחסר סבלנות מרוח לו על כל הפנים. ואני לא אוהבת את זה.
אני לא אוהבת את האווירה, לא את המצב רוח שמתפזר באוויר,
ובפעם המיליון בדקות האחרונות חשבתי על כמה שאני גם לא יאהב שום דבר ממה שהולך לקרות.
הוא פותח בהליכה מייגעת אל הספה, ומשחק עם האייפון שלו בין האצבעות. 
"תספרי לי במדוייק מה עשית עם המסמכים," הוא מרים את עיניו אליי.
הן נטולות הבעה, ומתות לחלוטין כשהוא מסתכל עליי.
 "שום דבר." אני מתגוננת.
 ״ג'ו, אני יודע להריח בולשיט. ואת משקרת.״
"אני לא משקרת." לסתותיו התהדקו, ואכזריות שלא ראיתי מזמן שמכוונת אליי, ניצתה בעיניו.
נכנעתי.
"הייתה לו את התיקייה שאתה תמיד קורא בה, ועשיתי מעשה גבורה. החזרתי אותה והצלתי לך את התחת. גם ציירתי להם ציור של אצבע משולשת כדי שידעו לא להתעסק איתך."
הוא מביט בי במבט המום לרגע, ואני מתפללת שהוא יחייך. הוא לא.
"הצלת לי את התחת, וסיכנת את עצמך. את חושבת שזה חכם?" טון קולו עדיין רגוע.
"כן. להציל לך את התחת? סופר חכם. להתנהג כמו שאתה מתנהג עכשיו? לא חכם בכלל." אני מחייכת אליו חיוף מזויף, נלחמת בו.
ככל שהוא המשיך להתבונן בי באותו מבט מת, החיוך שלי קרס לתוך עצמו.
 הוא לא אהב את ההצגה שלי.
מישהו מבחוץ היה חושב שיש לי הרבה אומץ לדבר ככה אל ראש מאפיית ניו יורק, חבר שלי או לא.
אבל לא ת'או.
ת'או יודע שהציניות היא היכולת שלי להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלי ועם המצב של הדברים.
אבל הבעיה הייתה שכרגע לא היה לו אכפת.
"אני מתנהג כמו שאני אמור להתנהג כשאת מסכנת את עצמך."
"אני לא! אם אני יכולה להתמודד עם העצבים שלך פעמיים ביום אני יכולה להתמודד עם מי שמאיים עלייך!"
"אם את חושבת שאת יכולה להתמודד עם האנשים האלה את טועה. את גורמת נזק, ג'ו."
"איך בדיוק גרמתי לך נזק?" אני מכווצת גבות.
"אני לא יכול להגיד לך." הוא אומר בטון קר, ולי נשבר.
 "כמעט מתתי היום, ואתה לא מוכן לספר לי."
 "זאת בדיוק הבעיה, שכמעט מתת היום!" הוא צורח כשהוא קם על רגליו.
 הבעתו משתנה ממתונה לזועמת.
הוא מרים את אגרטל האבן שמשמש קישוט במרכז שולחן הסלון, ואז זורק אותו על שולחן הזכוכית שמתנפץ לחתיכות. וואו. הוא כועס.
"תירגע עם ההתנהגות שלך." אני עונה בשלוות נפש.
מתי הוא יקלוט שאני היחידה בעולם שהוא לא מפחיד? הוא לעולם לא יפגע בי פיזית. אני יודעת את זה.
"איך אני יכול להירגע כשאני יודע מה עשית, ולמרות זאת את בוחרת לשגע אותי?!"
"אני עושה את מה שצריך, זה שאתה משתולל כמו ילד בן חמש רק בגלל שלא עשו מה שרצית זאת לא אשמתי!" אני רועדת מהרצון להיות צודקת, הוא רועד מעצבים.
שנינו רעדנו כשרבנו. שמתי לב לזה.
"ילד בן חמש?! תגידי לי את בכלל מודעת למה שאת עשית?!"
"הייתי מודעת אם היית משתף אותי! זה לא אשמתי שאתה נאטם כמו קיר לאופציה בה אני יכולה לעזור!"
אני נעמדת, מפנה אליו אצבע מאשימה.
ברור לי שהגזמתי במעשים שלי, אבל עכשיו אני כבר רותחת בדיוק כמוהו.
״קיבינימט ג׳ו, את לא מסוגלת לענות על שום שאלה בלי להחזיר בתשובה מתחכמת?!״ אולי זה הזמן שלי באמת לחסוך מתשובות מתחכמות.
״אם היה לי עכשיו מרקר זוהר בגודל מגדל אייפל ופלקט בגודל פריז הייתי רושמת לך על זה לא בגדול!"
"לעזאזל, תגידי לי את לא מבינה שאת מקשה עליי ככה?! ידעתי שהחרא הזה יביא רק צרות!"
"חרא?" אני מצמצמת את עיניי. חרדה התנוססה כמו דגל אדום מול עיניי.
"לאיזה חרא התכוונת בדיוק, ת'או?" הקול שלי נשמע שבור.
"לא. את לא תפני את זה אליי עכשיו, כי לא התכוונתי לזה. לא התכוונתי אלינו."
"שנינו יודעים טוב מאוד שכשאמרת חרא התכוונת אלינו." הוא מתקדם אליי בצעדי ענק, תופס במפרקיי ידי ודוחק את גבי אל קיר הסלון.
הכוח שלו מהמם אותי, ואני עוצמת עיניים מעוצמת החבטה.
"לא התכוונתי אלינו. את חושבת שיש לי עצבים לזה עכשיו?" הוא רותח מזעם.
"אתה חוטף התקף זעם מטורף רק כי עזרתי לך והחזרתי כמה מסמכים? " הוא משחרר את ידי ותוקע בוקס בקיר שמעל ראשי.
אני שומעת קראק מחריד לפני שאני מרימה אליו את עיניי.
ומרגישה כאילו חטפתי סטירה מנטאלית.
"נשבר לי הזין ממך. את מתישה אותי, את יודעת את זה? נמאס לי מהמשחק המעוות הזה שאת משחקת פה. אלה חיים. את מתעסקת פה עם החיים שלך, ועם טעויות שיעלו לי בהרבה יותר מרק החיים שלך. וזה מסוכן. את לא מבינה את זה, או שאת רוצה שנחזור לזמנים בהם עדיין הפנמת מה זה מסוכן?"
"אני-"
"אין לי עצבים לזה. לכי." הוא לוקח כמה צעדים אחורה.
ולמרות שהוא מתרחק ממני רק קצת, אני מרגישה שהוא התרחק ממני בקילומטרים ארוכים. גם פיזית, וגם רגשית.
"מה?"
"ג'ו, קחי את עצמך, ולכי מכאן." נשימתי נעתקת, ואני מיד מבינה מה קורה.
הלב שלי מתפוצץ במקום. הכאב מפלח את החזה שלי וזורם אל כל הורידים בגוף שלי.
"אתה.."
"לכי!" הוא קוטע אותי בצעקה, ואני לוקחת צעד אחורה.
ת'או פשוט עומד שם כאילו עולמי לא חרב עליי. הוא מתנשף והעיניים שלו בוערות בכעס.
"הייתי טיפשה שבכלל נכנסתי לכל זה שוב. אני לא מתכוונת להתווכח על זה יותר. אתה לא רוצה שאני אכנס לעולם שלך? בסדר. אבל אני גם לא אשב בחיבוק ידיים כמו איזה מטומטמת כשמנסים לפגוע בך. אני סיימתי." אני מיישרת את החולצה שלי,כמו שהוא תמיד עושה עם החולצות המכופתרות שלו, ואז אני פשוט מחליטה שזה הרגע הנכון להסתובב ולהיעלם.
 כי אני יודעת שהאדמה לא תבלע אותי.