Teach Me Honor.

.פרק 7

-"אל תמהר את זה. אתה עוד תרצה שזה יישאר לנצח." 

זה לא ייאמן, לא ראיתי אותו סך הכל יום, וזכרתי אותו יפה פחות ורציני פחות.

"שאלתי מה הם עושים מחוץ לקופסה?" הוא חוזר על עצמו בטון כעוס שמחזק את המבטא שלו. 
"משחקים שחמט, אתה לא רואה?" אני שואלת בציניות.
הוא ממשיך להביט בי באותו פרצוף קר ואכזרי, ואז הוא מתחיל להתקדם לכיווני. הוא מתכופף על הברך, תופס בעדינות את החתול שאני מחזיקה, מחזיר אותו לקופסה, וכך גם את השני שמסתובב במעגלים כאילו הוא בחיפוש אחר אוצר אבוד.
"מה הבעיה שלך?" אני מזעיפה פנים. 
"הם שלי. תפסיקי להתערב בכל דבר שלא קשור אלייך." 
"אה באמת? אם הם החתולים שלך אז למה הם פה, לבד, מייללים ורעבים לאוכל?" הוא לוקח נשימה עמוקה, ונראה שהוא ממש מתאפק איתי.
"כי אני פ-"
"זה למה אתה תמיד מסתכל בחלון." אני קוטעת אותו, ומרימה בחזרה את החתול הלבן.
הוא מושיט את ידיו, ועיניי נפערות רק לרגע לפני שהוא לוקח שוב את החתול ממני. הוא לא אומר דבר. 
"אין לך איפה לשים אותם? אני יכולה לשמור עליהם." אני לא יודעת מאיפה באה ההצעה הזו, אבל אני מיד נרתעת אחורנית.
מכשהוא לא עונה, אני מבינה שהגזמתי, אני מתחרטת מיד.
"טוב, סליחה שהצ-"
"תקחי אותם." הוא פוקד.
"סליחה?"
"הצעת לא? אז תקחי אותם." אני נלחמת עם עצמי לא לדחוף לו אצבע משולשת לפרצוף, אבל הרצון שהיא תישאר מחוברת ליד שלי הוא גדול יותר. 
"אתה כזה מ-"
"את לוקחת אותם או לא? אני לא בן אדם שניחן בעודף סבלנות." הוא קוטע אותי.
"נו אז תיפטר ממני וזהו, כך נחסוך לכולם הרבה כאבי ראש." אני משיבה בכעס.
"את באמת כאב ראש ג'ו."
"תחזור בך או שאני לא לוקחת אותם."
"אני לא חוזר בי משום דבר שאני אומר. את הצעת. את לוקחת." אני מתמקדת בשפתיו.
הן יותר מידי מושלמות בשביל הטינופת שיוצאת מביניהן. 
"אז אני מתחרטת על ההצעה שלי." מבטו מחורר ומדוקדק.
אבל הוא לא נראה עצבני מספיק. אני נאנחת בכבדות, ואז מחייכת את החצי חיוך שלי לחתול הלבן שמתבונן בי בשקט. אני לא יודעת את מה הוא בוחן, אבל הוא יפייפה.
"בסדר. אני אקח אותם." אני נכנעת.
הוא לא יכול להגיד דבר על היחס שלי לחיות והיכולת טיפול בהן בהתחשב שהוא אפילו לא שומר על הכלב שלו. אני בטוחה שהכלב הזה שלו. אבל אני מחליטה שזה לא זמן טוב להעלות את הנושא. או אף פעם. 
"מה הם אמרו לך?" הוא שואל כשהוא מתרומם. הוא נראה הרבה יותר מאיים עכשיו. 
"החתולים?" אני מתרוממת בעקבותיו. כאב חד תוקף אותי בבטן, אבל אני נאנקת בשקט. 
"הבנים. מה הם אמרו לך? " הוא משלב את זרועותיו על החזה שלו,ואני מיד בולעת את רוקי. הטון שלו מקפיא כל כך עד שאני כמעט מחפשת איך לקבור עצמי באדמה. 
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"אל תזייני לי בשכל ג'ו. בלי תשובות מתחכמות עכשיו." אני נזכרת במה שאדם סיפר לי, ואני מתחילה קצת לחשוש לחייו של ליאם.
אני תוהה איך אני יכולה לחשוב ככה אחרי מה שהוא עשה לי.
"ת'או, מה אתה רוצה ממני? תפסיק להיות אידיוט." אני פולטת בטמטום, אבל עוצרת את ידי לפני שהיא מגיעה לכסות את הפה. אני לא רוצה להראות שאני מנסה להתנהג מחושב כשהוא באיזור.
"ג'ו. את הולכת פה על חבל דק שאני לא אהסס לחתוך כדי שתיפלי ממנו ישר על הרצפה."הוא מדגיש כל מילה.
ואני, כמובן, עם חוש צדק בגודל של צונאמי שיכול לכסות את כל אמריקה, לא מנידה אפעף.
מכירים את הפתגם:"החיים הם כמו מראה. אם תזעיף פנים אליהם הם יזעפו חזרה,אם תאיר להם פנים הם ישיבו לך ברכה."אז אם ההבעה שעל המראה תחזיר לתיאו כמו הפרצוף הזועם שלו עכשיו, הוא ידאג לרסק את המראה באגרופים עד שכל הרסיסים שלה יהפכו לאבק. 
זה כל מה שהצלחתי להכיר בו. הדבר האחרון שמעניין אותו זה כבוד הדדי או הערכת האדם. אלה אפילו לא מילים שנמצאות לו בלקסיקון.
ואני פשוט עומדת מולו בלי למצמץ כשהוא מאיים להרוג אותי, בניסוח שאצלו נחשב עדין כמו תינוק שרק נולד. אני תוהה מי מבנינו המשוגע האמיתי לפני שאני עונה לו בלי תשובה מעצבנת לשם שינוי.
"תבטיח לי שאתה לא עושה להם כלום." אני מבקשת, ובלבול מבליח באישוניו רק לרגע.
מה הוא יעשה אם הוא ידע שאני יודעת על כך שהרביץ להם?
"פאק, תפסיקי לבלבל את השכל." קולו ספוג שנאה.
"הם הציבו לי תנאים." אני משיבה בלחש, בתקווה שהוא לא שמע אותי.
"אילו תנאים? תעני לי עכשיו." אוקיי, הוא שמע. אני מרימה את עיניי, ומביטה בו בהיסוס. 
"ג'ו!" הוא מרים את קולו בעוד אוקטבה, ואני מרגישה את הזעם מתפרץ מתוכי למרות שאין לי זכות.
הוא הולך להחזיר להם עכשיו על מה שהם עשו לי, אז למה אני כועסת? אולי בגלל שהגישה התובענית שלו שולפת אותי מאיזור הנוחות שלי, ואני לא אוהבת את זה. 
"הגוף שלי." אני לוחשת שוב.
אני לא מספיקה למצמץ, והוא כבר נעלם לגמרי משדה הראייה שלי. 
הכל קורה מהר כל כך. אני רצה אחריו, ועד שאני מדביקה את הפער זה רק בגלל שאני מוצאת אותו. הוא מתנשף בטירוף ונראה אחוז שיגעון. אני יכולה להרגיש את גלי הכעס שלו עד אליי. החבורה של ליאם, וליאם בכבודו ובעצמו, מפורקת תחת רגליו. מדממים ונאנקים.
"הייתה לך עבודה אחת, ליאם!" הוא נוהם עליו בטון שנשמע מעט ציני, וקולו מהדהד בחצר בית הספר.
כולם מסביב מושלכים הס. זו הפסקה עכשיו, והמחזה שנגלה לעיני התלמידים הוא לא שגרתי כלל. 
אני מסתובבת, ומתחילה ללכת במהירות בחזרה לכיוון החתולים. הוא כל כך מבלבל אותי. מצד אחד הוא גורם להם לעשות לי את המוות, מצד שני הוא מרוקן מהם את החיים במכות.
מה אני אמורה לחשוב?הריצה לא עושה לי טוב, וכשאני מתיישבת לצד החתולים שמסתובבים סביב עצמם ולא טרודים בכלל ממה שקרה עכשיו, אני נאנחת. הכאב מהדהד בגופי.
אני מרימה את החתול הלבן שיש לי חיבה בלתי מוסברת אליו, ומקרבת אותו אל חזי על מנת להירגע.
"את ממש אוהבת לעשות את זה." אני שומעת את קולו ועוצמת את עיניי. 
"הפעם זה היה מוצדק." אני משיבה בטון רובוטי. 
כמו קסם, החתולים מרימים את ראשם למשמע קולו הקר. לא יאומן. השחור מתחיל לגרד את הקופסה, ואפילו הלבן שהרגשתי שאני מחוברת אליו נפשית מנסה לברוח ממני כדי להגיע אל זרועותיו של ת'או.
אני משחררת אותו, והוא מתקדם אליו.
ת'או מיד מרים אותו בלי היסוס. אני מתבוננת בו, והוא מתבונן בחתול. איך המבט הקר הזה יכול להיות כל כך מושך, והזרועות האלה יכולות להיות כל כך מסוכנות?
"הם לא היו צריכים לעשות את זה." הוא שובר את השקט. הטון שלו מתרכך. זה מפתיע אותי. ואני משיבה בהנהון מהוסס. הוא מרים את ראשו, ועיניו משתקות את האפשרות שלי לנשום.
"את חייבת לי טובה עכשיו." אני מתחילה להרגיש לחץ משונה כשעיניו מביטות בי כך, ואני יודעת שלא עומדת מאחוריהן כל מחשבה רעה לשם שינוי. 
"אני לוקחת את החתולים. אל תהיה חמדן." אני מצליחה להתגבר על הנתק בין המוח לפה. 
"בואי." הוא פוקד. 
"לאן?" אני שואלת כשהוא קם ומניח את אהובי הלבן בקופסה, ואז מרים אותה. החתולים מתחילים ליילל.
"אני לוקח אותך הביתה." הוא קובע בפשטות כאילו לא אמר שורה מסרט בדיוני.
"מה? לא. הרגליים שלי מתפקדות בסדר גמור, אני יכולה ללכת לבד." אני מרימה את הילקוט שלי ומכווצת את עיניי מכאב בלי שליטה.
 "אל תגרמי לי לגרור אותך." הוא כבר החליט. לי רק נותר לבדוק אם בא לי לבחון שוב את הגבולות שלו. כשאנחנו נעצרים ליד ב.מ.וו נמוכה שנראית חדשה לגמרי בצבע שחור מאט, ליבי מפרפר פרפורי גסיסה.
"זה האוטו שלך?" אני שואלת, ות'או מהנהן כשהוא פותח באדישות את הדלת האחורית ומניח את ארגז החתולים בתוך המכונית. הייתי צריכה לנחש.
"ב.מ.וו אמ 8." אני לוחשת את שמה כשאני נוגעת בידית ופותחת את הדלת. 
"איך לעזאזל את יודעת את השם של הרכב הזה?" הוא שואל ואני מתיישבת במושב, חוגרת, ומציצה אל החתולים.
"אתם הגברים כל כך מקובעים. אני אוהבת מכוניות. אבל אני אתאפק ואחסוך ממך את ההתלהבות שלי." אני משיבה כשאני מפנה את המבט חזרה ומריחה בסתר את העור.
אני תוהה אם היא חדשה, ומדחיקה את השאלות הרבות שמציפות לי את הראש. מעניין אותי לדעת במה המשפחה שלו עוסקת. אבל למה לטרוח?
כל הסצנה ההזוייה הזאת תיגמר בקרוב.
 המכונית נוהמת, ואני נועצת את אצבעותיי בברכיי בהתרגשות. 
"אני לא יכול להרשות לעצמי להחזיק אותם." הוא אומר כשהוא מפנה את ראשו אחורנית ויוצא ברוורס.
אני קצת לחוצה. מעולם לא הייתה לי אינטראקציה רבה כל כך עם גברים, ולשבת עכשיו במכונית של אחד כמו ת'או קצת מוזר לי.
עיניי מטיילות מעצמן אל הצוואר השחום שלו שנמתח כשהוא מתבונן אחורנית.
לראשונה אני מבחינה בקעקוע המבצבץ מצווארון חולצת הטריקו הכחולה שלו. 
"יש לי חמש דוברמנים בבית," קולו שובר את הבהייה שלי ואני מפנה את הראש מיד. 
"הם יאכלו אותם ברגע שאשאיר אותם לידם." הקול הקר שלו ממלא את חלל המכונית, ואני מניחה את ראשי על המשענת. 
"את צריכה חימום או משהו?" הוא שואל כשהמכונית מתיישרת, ואנחנו יוצאים לדרך. נימה של דאגה לא הייתה שם. 
"לא." אני משיבה קצרות, ומפנה מבט אל החתולים שוב.
"אל תדאג, אטפל בהם היטב. גם לי יש כלבה, אבל היא מסתדרת עם חתולים." 
"וההורים שלך?" הוא שואל, ואני מושכת בכתפיי.
"אימא שלי מאוד אוהבת חיות. אנחנו נהיה בסדר. אולי אפילו נצליח למצוא להם בית ח-"
"לא." הוא פוקד, ואני מיד נעצרת מהכבדות שבקולו.
"אני צריך שהם יישארו אצלך." צריך?
"א-אני לא יודעת אם אוכל לשמור את שניהם, אלה הוצא-"
"אעזור לך. אשלם את כל מה שצריך. אני לא רוצה לתת אותם לאף אחד." כשהמשפט הזה בוקע מגרונו של הבחור הכי מסוכן שהכרתי, אני לא יכולה שלא לחייך את החצי חיוך שלי. אני כמעט מתפקעת מצחוק, אבל מתאפקת.
"אני אדבר עם אימא שלי, נראה מה נוכל לעשות." 
שאר הנסיעה עוברת בשתיקה, שלהפתעתי די נינוחה. דיפ פרפל מתנגן ברקע, ואני תוהה אם זה מדיסק או רדיו. אם זה מדיסק, זה מפתיע. אני לא חושבת שת'או הוא מסוג האנשים שיישמעו מוסיקה כזו.
כשאנחנו מגיעים לבית שלי, והמכונית המהפנטת נעצרת, אני לא יכולה שלא לתהות מה עלול לקרות אם אחד השכנים יראה. אנחנו לא חיים בצד המלבלב ועצום השפע של ניו יורק.
אני יוצאת מהמכונית, ומשתדלת לא לטרוק את הדלת יותר מידי. היא ראויה לכבוד יותר מבעליה.
ת'או מוציא את הקופסה, ואני מתקדמת אליו ומושיטה את ידיי.
"מה את עושה?"
"נכנסת הביתה." אני מסמנת לו עם ראשי.
 "אני בא איתך." 
"אתה ממש לא בא איתי." משהו קורה בעיניו, ואז חיוך איטי נמתח על שפתיו.
זה לא שלא ראיתי אותו מחייך לפני, אבל זה עדיין תופס אותי לא מוכנה.
"בטח שאני כן. אבל לא אשאר הרבה, אני יוצא. "
"יוצא?" סליחה, מוח? זה ממש לא מה שרציתי לומר.
"עם מישהי מהכיתה שלנו בשם.. ק.." הוא מתקשה להיזכר בשמה.
"קייט." אני מזכירה לו, והוא מהנהן.
"היא חברה שלי, ואם אתה תפגע בה א-"
"אני אבוא לבקר בכל מקרה במהלך השבוע,"
"אתה ממש לא צריך לבוא לבקר. אתה ממש לא בא לבקר." אני מתקנת את עצמי במהירות.
איך יכול להיות שאתמול ישנתי אצל אדם, והיום אני עוזרת לאוייב הכי גדול שלי?
"אני לא באמת שואל אותך."
"זה הבית שלי."
"אלה החתולים שלי."
"לא אם אני מגדלת אותם." 
"ג'ו?!" אני שומעת את הקול של אימא שלי, ומגלגלת את עיניי. 
"תביא, ותלך!" אני לוחשת בתקיפות, ות'או מרים את ראשו.
"גברת ג'ו קרטר, מה קורה כאן?!" אני באמת לפעמים חושבת שהאישה הזאת יושבת ליד אדן החלון ומחכה שיקרה משהו מעניין בשכונה.
"אימא!" אני מרימה את קולי בזיוף ומסתובבת אליה. אני מיד נזכרת שלא הייתי אתמול בבית, והיא עוד לא ראתה את פני.
לעזאזל זה הולך להיות בעייתי. המבט ההמום שלה משתנה למבוהל, ואז לכועס.
"מה קרה לך בפנים?!" היא נעצרת מולי ומרימה את ידייה לפני, מלטפת אותן בעדינות.
"אתה עשית לה את זה?!" היא מפנה את ראשה אל ת'או, ונראית כמו לביאה שמוכנה להגן על הגורה שלה בכל מחיר.
"לא אימא, אני נפלתי. הוא עזר לי." אני משיבה, ואימא שלי עוזבת את פני ולוקחת צעד אחד אחורנית.
"עד כמה את חושבת שאני מטומטמת?" היא מכווצת את עינייה, ואני מרגישה את ההתפרצות שמגיעה.
"ג'ו אתמול נפלה במדרגות בית הספר ונחבלה קשות. אני עד לכך. רצינו לטפל בה, אבל היא התעקשה שלא. היא התעקשה שהבית ספר לא יידע אתכם על כך. היא פחדה, ולכן הלכה לישון אצל אדם. היום היא חזרה הביתה בליוויי שלי."
לרגע כמעט קניתי את הסיפור הזה בעצמי.
עם הטון המרוכך והפנים המושכות גם אם הוא היה מספר לאימא שלי שהוא נפגש עם האפיפיור היא בטח הייתה מאמינה לו.
"זה נכון." אני מחזקת את דבריו, למרות שלא נראה לי שאני צריכה.
"יכול להיות שיש לך ורטיגו?" אימא שלי שואלת ומנתקת את עינייה בכח מת'או. היא חייבת להגזים.
"אני רק לא ישנה טוב בכלל בלילות האחרונים. אבל אם זה לא יעבור אני אספר לך." היא בוחנת אותי בחשדנות עוד קצת, ואז מפנה את מבטה חזרה אל ת'או.
"אתה החבר שלה?" חיוך מתפשט על פניה. לא יאמן האישה הזאת.
"ידיד טוב." כן בטח. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס מלמטה. 
"אימא," אני קוטעת אותה לפני שהיא תפלוט עוד שטות מטומטמת.
"יש פה זוג חתולים שמצאנו, אנחנו ניקח אותם. ת'או יעזור לנו בטיפול שלהם."אימא שלי מרימה גבה רק לרגע. זה לא אמור להפריע לה.
אימא שלי משוגעת, אבל חיות במצוקה זה משהו שהיא לעולם לא תסרב לו. 
"אין לי בעיה, אבל אתם לא מעדיפים שמישהו ייאמ-"
"גברתי, אני אעזור בהוצאות, הרי מצאנו אותם ביחד." ת'או קוטע אותה כולו סימפתיה מפלסטיק, נזכר שאני קיימת.
הוא מניח את הארגז בעדינות בידיי, ומחייך אל אימא שלי. היא מחייכת חזרה ומנידה בראשה.
"אין צורך. ג'ו יודעת לטפל בחיות, ואנחנו יותר משמחים לעזור."
"אני מתעקש." הנימוס שלו נשמע כל כך אמין שאימא שלי עוד עלולה לאהוב אותו. 
"עליי ללכת עכשיו, אבל אני מבטיח שאבוא לבקר שוב." 
"אתה לא נכנס?" אימא שלי מרימה את קולה בדרמטיות. 
"כן, אתה לא נכנס?" אני שואלת באדישות בתגובה לוויכוח הקטן שלנו מקודם. חצי חיוך שחצני מסתתר על שפתיי.
"לא היום. אבל אני מבטיח לך שאבוא לבקר גברת קרטר." הוא יורה אליי חיוך שחצני חזרה, שאימא שלי מוקסמת ממנו ולא יודעת את המשמעות הנסתרת שמאחוריו. נבלה סרוחה.
הוא עוקף את האוטו, נכנס אליו ונעלם בנהמת מנוע קטלנית.
"הוא הבחור הכי יפה שראיתי,והמבטא הספרדי רק מוסיף." אימא שלי ממלמלת ומהופנטת אפילו מהעשן שנשאר על הכביש.
"ומה עם אבא?" אני שואלת ומרימה גבה. היא מצקצקת בלשונה כשהיא חובטת בגבי בעדינות, ואנחנו נכנסות אל הבית כשהיא צוחקת.

***
פיציתי עם פרק ארוך מאוד! מקווה שאהבתם אותו, וסליחה שלקח לי זמן להעלות T_Tאני הייתי קצת עסוקה, וגם לקח לי המון זמן למצוא שיר שהרגשתי שמתאים בדיוק. מחכה לשמוע מה חשבתם!אעלה את הפרק הבא ברביעי-חמישי (: