"דרך אגב, את החיוך הזה? את הענקת לי."-לא ידוע.
כשאנחנו מגיעים לקופות, אני מחווירה. התיק שלי אי שם בבית ספר, והכסף כמובן בתוכו.
אני מפנה מבט מתנצל לת'או. הוא נראה אדיש, למזלי לא כועס, ואז הוא שולף את הארנק שלו.
"שני כרטיסים בבקשה." אני מאדימה מיד. הרצון שלי להיכנס ללונה פארק גובר על ההיגיון לומר לו שעדיף שנחזור הביתה.
"אני אחזיר לך מחר." אני מבטיחה ומקרבת את כפות ידיי אחת לשנייה בהתנצלות.
"לא צריך." הוא לוקח את הכרטיסים מהבחורה מאחורי הדלפק שדופקת לו מבטי זימה לחלוטין. לא פלא. המקום לא מלא כל כך, וגם האנשים שכן, נראים כמו תיירים שלא מכאן. בהתחשב בעובדה שעכשיו אמצע השבוע זה לא מפתיע. אני מעבירה את מבטי סביב ולא יכולה שלא לחייך.
"בוא!" אני צועקת לת'או כשאני מתחילה להתקדם במהירות אל המתקן הראשון. אני לא מבזבזת זמן ורצה ישר אל הרכבת הרים. אני טיפוס של אנדרנלין.
התור לא ארוך כלל, ואני מקפצת במקומי כשאנחנו מתיישבים בכיסאות הראשונים. אני מפנה מבט לת'או שנראה כאילו הפרצוף שלו נתקע אל אותה הבעה מאז שהגענו.
"תחייך קצת! הבאתי אותך לכאן כדי שתשתחרר!" אני צועקת כאילו הרכבת כבר התחילה לנסוע.
"אני לא מסוג האנשים שמשתחררים ג'ו." הוא נראה כאילו הוא מנסה לחשב איך לקפוץ מכאן כשהרכבת תתחיל לנסוע רק כדי להיפטר מהעינויי הזה.
לפתע אנחנו שומעים קליק והרכבת מתחילה לזוז. אני מקפצת במקומי בהתרגשות ומוחאת כפיים.
לפתע שאני שומעת גיחוך מכיוונו של ת'או.
"מה?" אני שואלת כשאני רואה שהוא מחייך מעט.
"את באמת מוזרה." הוא משיב, ואני מושכת בכתפיי. כשהרכבת מגיעה לקצה אני תופסת בידו של ת'או בלי לחשוב ועוצמת את עיניי.
אני אפילו לא עוצרת לחשוב איך מרגישות כפות ידינו המשולבות, האנדרנלין שוטף הכל. אני צוחקת ללא הפסקה, עד שהרכבת נעצרת ואז אני מיד משחררת את ידי מידו, מעמידה פנים שלא קרה דבר. אני מתקדמת למתקנים אחד אחרי השני בלי לחשוב.
אני לא צריכה להסתכל אחורה כדי לראות שת'או עוקב אחריי לכל מקום. הוא לא מצטרף אליי יותר לשום מתקן. לא חשבתי כשתפסתי בידו והמבוכה שהשתלטה עליי אחר כך גרמה לי להבין שעדיף שאתרחק ממנו. המילים היחידות שעוברות בנינו הן קצרות, אני שואלת אותו אם הוא רוצה ללכת הביתה, והוא מניד בראשו כל פעם.
אני שואלת אותו אם הוא רוצה לעלות איתי למתקנים, והוא גם מניד בראשו. ככה זה ממשיך עד הערב, ואז אני מבינה שכבר הגיע הזמן לחזור הביתה. עיניתי אותו מספיק.
YOU ARE READING
Teach Me Honor.
Romanceג'ו: אני זוכרת את הרגע המדוייק בו פגשתי בעיניים האפורות האלו. עיניים יפייפיות שהטביעו אותי, וגררו אותי איתו למעמקי הגיהנום. הבעיה היא שאני הבאתי זאת על עצמי. אני אומרת לעצמי שאני שונאת אותו, אבל בכל פעם שהוא בסביבה אני מבינה עד כמה זה שקר. חשבתי...
