Teach Me Honor.

.פרק 40

"אני אוהבת אותך יותר מאשר אי פעם מצאתי דרך לומר זאת." 
-לא ידוע.

את הסרט דלתות מסתובבות ראיתי רק פעם אחת בחיים. כשהייתי קטנה. ביחד עם אבא שלי. כשאימא שלי לקחה את אחי הקטן ליום כיף, והוא ניצל את זה כדי להשריש בי קצת תורה משלו בלי שהיא תטיף לו.
וזכרתי את הסרט, אבל לא זכרתי שהוא השפיע עליי כל כך.
אבל בתקופה בה הייתי רחוקה מת'או אחרי כל כך הרבה זמן שהתרגלתי אל הקיום שלו בחיי, הבנתי שהסרט הזה כן השפיע.
תהיתי מה היה קורה לו הסרט היה מבוסס עליי. תהיתי מה היה קורה אם לא הייתי הולכת למקום האהוב עליי בתיכון באותו היום הזה, ותהיתי מה היה קורה אם מעולם לא הייתי פוגשת אותו.
תהיתי איפה הייתי עכשיו, ועם מי.
והבנתי שאני לא רוצה להיות בשום מקום אחר חוץ מעם ת'או. אבל לא ידעתי אם זה יחזיק.
"ג'ו! המבחן נגמר לפני עשר דקות ואת לא תקבלי תשובות עכשיו, אז עופי כבר הביתה!" אני שומעת את המרצה שלי צועק, וכשאני מסתובבת אליו ומנידה בראשי בהתנצלות הוא מניד בחזרה, ונעלם בקצה המסדרון.
המחשבה על זה שאני צריכה לחזור עכשיו הביתה ולהתמודד עם עוד שאלות לגבי
ה"מצב רוח העגום שלי לאחרונה",  גורמת לי לרצות לברוח הכי רחוק מהבית ולהתחבא מתחת לגשרים כמו הומלסית עד שכולם יישכחו ממני.
אני גוררת את עצמי החוצה מהקמפוס עם הגיטרה שמכבידה לי על הגב, ומתפללת שאין אף אחד בבית.
אם הייתי צריכה לתת לעצמי ציון מאחד עד מאה במבחן שעשיתי איתה עכשיו הייתי נותנת לעצמי חמש.
וזה לא טוב. כי מבחנים מעשיים זה מה שמציל אותי מלהיזרק מהתואר, וגם הפעם בזכות השבוע המחורבן שעבר עליי הלך לי גרוע.
כשאני מגיעה למדרגה האחרונה של כניסת הבניין, אני רואה אספסוף של אנשים מסביב למכונית יקרה שאני לא מכירה.
רציתי להאמין שזה קשור אל ת'או, וגם רציתי להאמין שזה לא. לא ידעתי בעצמי אם היו לי מספיק כוחות נפשיים כדי להתמודד איתו עכשיו.
וגם פחדתי. חששתי שהוא בא לסגור פינה במעגל הבלתי שפויי שאנחנו מקיימים, ולא רציתי לחשוב שמשהו בנינו באמת נגמר.
הרחקתי את עצמי מההמולה, והמשכתי לגרור את התחת המבואס שלי לתחנת האוטובוס.
"ג'ו," אני שומעת את  קולו. הקלה ופחד ממלאים לי את הלב ביחד. סופר לא הגיוני. כמו כל דבר שקרה לי בערך מאז שפגשתי אותו.
"ת'או." אני לוחשת כשאני מסתובבת. הוא עומד מולי ונראה מושלם, כרגיל.
אני מציצה מאחורי כתפו, ורואה יותר מידי זוגות עיניים מופנות אלינו בסקרנות. בכל השנה הזו לא משכתי תשומת לב בקולג', ואני לא רוצה להתחיל עכשיו.
"אני רוצה לדבר איתך." אני נותנת עוד מבט באספסוף הסטודנטים.
"לא פה."
"בסדר." טון קולו קר, והוא מסתובב.
"את לא באה?" הוא מפנה אליי מבט כשהוא מבין שאני לא מתקדמת אחריו.
"אני כבר אגיע באוטובוס."
"את צוחקת? אוטובוס? אנחנו לא זרים. חוץ מזה שעברתי דירה."
"כמה אבירי מצידך להציע לי לנסוע איתך, ומצד שני להתנהג כמו חמור." אני מעירה בסרקסטיות.
הוא תוקע בי מבט שלא משאיר לי הרבה ברירות אלא לסגת עם הרעל שבא לי לפזר עליו.
"בואי איתי." הוא פקד.
"לא. אני אלך באוטובוס. תשלח לי את הכתובת החדשה." המבט בעיניים שלו מבהיר לי שהוא לא מתכוון לוותר. גם אני לא. אז אני מחזירה לו את אותו המבט. 
"בסדר." הוא נכנע לבסוף.
את הדרך לדירה החדשה שלו העברתי בשקט. בלי מוזיקה באוזניות, ובלי שיחה בטלפון כמו שאני עושה בדרך כלל. רציתי מוח נקי מבלגן, אז השתדלתי להתעמק בהמצאת סיפורים על אנשים שהופיעו בחלון בכל מטר שהאוטובוס עבר.
הכתובת שהוא שלח לי הייתה רק רבע שעה מהבית שלי. וידעתי שהוא צמצם מרחק בכוונה.
זה החמיא לי ועצבן אותי בו זמנית. אהבתי את זה שהוא רוצה להגן עליי. לא אהבתי שהוא חושב שאני לא יכולה להתמודד עם דברים לבד.
כשהגעתי לתחנה וירדתי האוטובוס, לא לקח לי הרבה זמן להבין שהבניין שאני מחפשת נמצא ממש מולי. גבוה, מטורף, ומרהיב.
עם ליטרים של זיעה גם מחום וגם מלחץ, התקדמתי לכניסה והרמתי את הראש למעלה כשאני חוטפת סחרחורת. 
כנראה שחשבתי שאם הבניין הקודם היה יוקרתי, לכסף היה עוד הרבה מה ללמד אותי.
כשאמרתי לשוער את השם שלי הוא מיד הכניס אותי. עליתי במעלית ותהיתי אם גם הפעם הוא גר בקומה הכי גבוהה. כשהמעלית נפתחה לא חיכה לי סלון, אלא חיכה לי מסדרון עם שתי דלתות. אירוני.
דירה 307 הייתה שלו. זה לפחות מה שהוא סימס לי. דפקתי בדלת כאילו הייתי שליח זר, ות'או פתח לי ממש רגע אחרי. כאילו ארב ליד הדלת וחיכה שאגיע.
אני בולעת אותו בעיניי. הוא הספיק להחליף לטרנינג, וכנראה היה לו משעמם והתחשק לו לשחק באיזה משחק חולני כי הוא לא לבש חולצה. רציתי להתנפל עליו בנשיקות, אבל התאפקתי.
"היי." אני ממלמלת ועוקפת אותו כשאני נכנסת לדירה. מסרבת לתת לעיניים שלי להמשיך לשוטט עליו.
לא האמנתי שיכולות להיות דירות גדולות יותר, אבל שוב נוכחתי לדעת שטעיתי כשראיתי את הגודל של המקום. הוא היה עצום, וריק.
לא חשבתי שבין התעצלות והתגלגלות בין הסדינים במשך שבוע היה לת'או זמן או כח לשכור מישהו שיעצב.
התקדמתי אל שולחן האוכל שהיה נראה סטנדרטי יחסית למה שת'או אוהב, והתיישבתי בכיסא שליד כשאני מניחה בעדינות את הגיטרה והתיק שלי קרוב. למקרה שאצטרך לברוח.
"מקום נחמד." אני מצהירה ביובש.
"תודה. אני מניח." אני מרגישה שאנחנו זרים, וזה מעצבן אותי. כי ת'או לא זר לי בשום צורה. להיפך, הוא הכל בשבילי וכואב לי שאני מרגישה שהוא מרחיק אותי.
"על מה אתה רוצה לדבר?" הייתי פחות לחוצה להסתכל אל חלון הזכוכית ששימש כקיר שלם מאשר עליו.
"על מה שעשיתי, על איך שדיברתי." קולו שווה.
אני מרגישה את הלחץ משתחרר באיטיות מכל שריר בגופי.
"תסתכלי עליי," הוא פוקד. אני מנידה בראשי לשלילה כמו ילד שהרגע גנב שוקולד מהמגירה במטבח.
"למה לא ניהלת את ניו יורק בשבוע הזה?" אני שואלת בזלזול.
"אני מבין שאת חושבת שאני רובוט חסר רגשות." לפעמים.
"לא רציתי להמשיך בכלום בלי לדעת שאת סולחת לי. בלי לדעת שאת בסדר." הוא מודה, ומתיישב בכיסא מולי.
"אני בסדר גמור." אני מחזירה בטון עצבני. כי זה מה שאני. עצבנית. נראה לי.
אני משלבת ידיים על החזה ומעבירה מבט מדוקדק מסביב.
"הכל יותר מעניין מלדבר איתי?" עיניו מתכהות ומבטו מתקדר.
"כנראה." אני מושכת בכתפיי, ושולפת את הטלפון. אני מסמסת לונסה ומנסה להיראות עסוקה ולא מעוניינת.
"למי, לכל הרוחות, את מסמסת עכשיו?" הרגשתי איך הוא מתאפק לא לסדר את הפנים שלי מחדש.
"ואתה שואל את השאלה הזאת למרות שזה לא עניינך בזכות..?" אני שואלת בקור רוח, מודה לעצמי שקולי לא בוגד בי.
"זה בהחלט ענייני בהתחשב בעובדה שאני היחיד שאי פעם יגע בך, ובהתחשב בעובדה שאת בהחלט רוצה שאהיה היחיד. את שלי ג'ו. כבר שחכת את זה? אני צריך להזכיר לך?"
הוא שואל, והאוויר יוצא מריאותיי. אני מתעשתת מהר ומרימה אל עיניו מבט מתריס.
"ת'או. אם אתה עוד פעם תדבר אליי ככה כאילו אני איזה צעצוע יקר שקיבל ילד בן חמש, אני נשבעת לך ש-"
"שמה ג'ו?" הוא שואל ולא נותן לי להשלים את האיום. המבטים שלנו נפגשים לרגע עוצר נשימה אחד.
"שאני אלך!" אני מקרקרת ומרימה את התיק שלי והגיטרה, ונעמדת.
"באמת?" הוא קם מיד אחריי, ומתקדם אליי.
"תנסה אותי." אני מצמצמת עיניים לכיוונו.
"ג'ו, אני לא חושב שאת מבינה את המצב. אם היה קורה לך משהו-"
"ת'או!" אם היה קורה לי משהו, אז היה קורה לי משהו. אלה החיים שלי!" אני קוטעת אותו בצעקה מתוסכלת.
"את החיים שלי!" הוא קטע אותי בנהימה, ועם הרבה כוונה. וידעתי שזה נכון. ידעתי שהוא מתכוון לזה.
"את לא מבינה," אני יכולה לשמוע את הייאוש בקולו, והנשימה שלי נעתקת מההצהרה.
הוא מתקרב אליי, ותופס את פניי בשתי ידיו.
מערסל את לחיי בעדינות שכבר לא נדיר לי להרגיש ממנו. ואני יודעת שהוא מתייחס רק אליי ככה. אז המילים מתות לי על השפתיים.
"אני אוהב אותך כל-כך, שהפחד לאבד אותך גובר עליי. לא אכפת לי מי מאיים עלייך, אני פשוט לא יכול לחיות עם זה שיכול לקרות לך משהו."
המילים שלו הן משב רוח רענן עבורי בתוך כל מה שסוגר עלינו. אני זקוקה לאוויר, והוא מנסה לתת לי את שלו. ואני יודעת שהוא צודק.
הוא מושך אותי אליו, ומטיח את שפתיו בשלי.
אני לא מנשקת אותו חזרה. אני מנתקת את שפתיי משלו למרות שהן כל מה שאני רוצה עכשיו. שאני רוצה כל הזמן. מנחמות, מתוקות, בטוחות ושלי.
הוא קוטף את התיק והגיטרה מהידיים שלי בארשת פנים רכה ומניח אותם על השולחן כשהוא מדביק את גופו לשלי יותר.
ואני אבודה בו. כמו שאני תמיד.