Teach Me Honor.

.פרק 35

"אילו רק היית יודע כמה הרגעים הקטנים האלו איתך חשובים לי."-D.j.

אחרי הלילה המדהים ביאכטה, חזרנו לפנטאהוז.
תאו לא נתן לי ללכת הביתה, ואני לא יכולתי לסרב. את האמת שגם לא רציתי לחזור הביתה, רציתי לבלות כל זמן פנוי שלי איתו, ורק איתו, למרות שהיום יום שני וזה יום שעמוס לי בשיעורים עד כדי כאב ראש.
אני צריכה לעלות על אוטובוס עוד פחות משעה, ואני מתעכבת כדי להכין לו ארוחת בוקר.
הוא עדיין ישן, אז אני מנצלת את זה. זה המעט שאני יכולה לעשות בשבילו אחרי כל מה שהוא השקיע בי.
"מזל טוב מי וידה." ת'או לוחש לי באוזן ומקפיץ אותי. אני מסתובבת אליו, ומסתכלת עליו כאילו הוא עשה עכשיו פליק פלאק לאחור.
קצוות שפתיו מתעקלות לחיוך, ואז הוא מושך אותי לחיבוק שמרגיע את השרירים הקפוצים שלי.
לצערי, היום אני הופכת רשמית לבת 20. אני לא אוהבת את כל הקטע הזה של ימי הולדת, אבל למי שמכיר אותי זה מעניין את הציפורן השמאלית ברגל, כי כולם תמיד מתעקשים לחגוג לי.
"רגע רגע, הלילה הזה היה מתנת יום הולדת?" אני מרימה גבה בכעס מדומה. מבטו חודר, והוא נראה נחוש לא לענות לי.
"ת'או." אני לוחצת עליו. הוא לוקח צעד אחורנית וגורם לי להיאנח בכבדות. מה הוא עשה עכשיו?
הוא שולף קופסא מלבנית בהירה מכיס הטרנינג שלו, ומושיט לי אותה.
"מה זה?" אני שואלת כשהוא מטה את ראשו בהתגרות. אני פותחת את סרט הקשירה, ומגלה בפנים שעון בצבע ורוד עדין שנראה יוקרתי במיוחד.
"אני יודע שאת לא אוהבת תכשיטים, אבל זה היה ממש פאקינג קשה למצוא לך מתנה שלא תראה זולה." רציתי להגיד לו שזה לא משנה, כי שום דבר שהוא יביא לי לא יכול להראות זול, גם אם הוא יקנה לי מסטיק מקיוסק.
אני מתרגשת, וקצת כועסת, כי יש לי תחושה שהשעון הזה עולה הרבה יותר ממה שאני חושבת, וכבר אתמול כל מה שהוא עשה היה יותר מכל מה שקיוויתי לו.
אבל אני שותקת. כי אני לא יכולה לשקר שהמחווה הזו לא הופכת אותי לחמאה מומסת על מחבת.
אני מושיטה אליו את השעון ואת מפרק ידי השמאלי, ומרימה את עיניי אליו. מחכה.
"את מוסיפה לי עבודה?" הטון שלו נשמע משועשע. אני מהנהנת.
הוא עונד לי את השעון, ואני בוחנת אותו. השעון יפה ומתאים לי, אז אני מחייכת את החצי חיוך שלי.
"תודה ת'או." אני נעמדת על קצות אצבעותיי, כי הוא לא לובש שום חולצה שאני יכולה לתפוס כדי לקרב אותו אליי, ואז אני מדביקה נשיקה עדינה על פיו.
הוא לא מחכה לפני שהוא מעמיק אותה, גורם לי להיאנח ולנטוש הכל מאחורי.
הוא מרים אותי על השיש, ולחיי מאדימות. הוא נאנק ומוצץ את שפתי התחתונה עד שאנחנו נעצרים כשאנחנו שומעים יללה של חתול.
הראשים שלנו נורים למטה בתיאום מושלם, וטייגר, החתול הלבן, מסתובב סביב רגליו של ת'או ומבקש תשומת לב.
"לעזאזל, קישטה. לך תחפש אהבה במקום אחר. גם ככה לא נשאר לי הרבה זמן עד שהיא עוזבת אותנו בשביל בטהובן." אני מחניקה צחוק והוא מגלגל עיניים כשטייגר לגמרי מתעלם ממנו.
ואז אני מושכת את ת'או אליי, ומנשקת את צווארו. ואז גם טיפת הכעס שהצטברה אצלו נעלמת ברגע ששפתיי פוגשות בעורו. אני חייבת להודות שאחרי שהענקתי לו את כולי, אני מרגישה הרבה יותר קרובה אליו אינטימית ונפשית. כמו מעין קסם כזה.
ונסה הקניטה אותי פעם, בשנה הארורה בה היינו רחוקים, שזה יקרה. אני לא הגבתי. אפילו אז הייתי פשוט בטוחה שאם זה לא יהיה ת'או- אז זה לא יהיה אף אחד.
"דרך אגב, דודה שלי רוצה שתבואי." ת'או מפוצץ את בועת המחשבות שלי. האימה משתלטת עליי. ברור שבחיים לא עשיתי את הקטע הזה עם המשפחה, ואם אהיה כנה זה גם לא קורץ לי. בכלל לא קורץ לי.
"דודה שלי לא נושכת, אל תדאגי." 
"לא חשבתי." הוא נשמע משועשע בזמן שאני נשמעת מבוהלת, לעזאזל.
"אז מה הסיפור?" אני עוד צריכה להתרגל לזה שכבר עברנו את השלב בו הוא לא מצליח לקרוא אותי כמו ספר פתוח. עכשיו זה כבר שונה.
"אין סיפור. פשוט אף פעם לא עשיתי את זה. מה אם אני אפשל והיא תשנא אותי?" אני מרימה אליו מבט של כלב מתחנן ומרגישה שאני עושה דרמה מכלום ושום דבר.
"מעניין לי את הזין אם היא תשנא אותך או לא. אבל זה לא יקרה, כי אי אפשר פאקינג לשנוא אותך." אני מגלגלת עיניים כי הוא חייב להשתמש בקללות.
"אתה שנאת אותי בהתחלה." 
"בחיים לא שנאתי אותך. פשוט ידעתי שאת הולכת להיות הסוף שלי, וזה לא בדיוק מצא חן בעיניי אז." הוא אומר ונושק למצחי. אני יכולה להגיד עליו בדיוק את אותו הדבר.
באותו בוקר הבנתי שלת'או יש בעיה קשה בסיפוק יצרים כשזה מגיע אליי, וזה גרם לי לאחר לשני השיעורים הראשונים ולא לאכול ארוחת בוקר.
כשאנחנו מגיעים, הוא עוצר את המכונית שלו בכניסה לקולג' וכולם תוקעים ברכב שלו מבטים. 
"יש לך מזל שאין לי הרבה חיסורים, אחרת הייתי בבעיה רצינית עכשיו." אני נושכת את שפתיי, ולחיי מתלהטות כשהוא תופס בסנטרי בידו ומפנה את ראשי אליו.
"אני אשקל להאמין לזה שאת כועסת עליי, כשלא תרעדי מתחתיי ותצעקי את השם שלי כשאת גומרת." הוא לא מניח לי להתפרץ עליו לפני שהוא מרסק את שפתיו על שלי ומנשק אותי באותה תשוקה כמו בכל פעם. כשהוא מנתק את שפתיו משלי אני יודעת שהוא צודק, ושהדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו זה לעזוב אותו לטובת בטהובן.
"האחריות קוראת לך. ביי מי וידה." הוא מחייך בשעשוע, ובא לי להכניס לו סטירה ולנשק אותו. הכל מעורבב ביחד כמו איזה סלט מחורבן בלב שלי.
כשהאוטו שלו נעלם בפניה, אני מסתובבת ומתקדמת אל הכניסה.
אני אדם וונסה תמיד יושבים פה אחרי השיעור השלישי, וסביר להניח שהם מחכים לי שם, כועסים על האיחור שלי ורעבים לפרטים על כל מה שקרה אמש.
כשאני מגיעה לקפיטריה אני רואה שניחשתי נכון. הם יושבים בשולחן הקבוע שלנו ותוקעים בי מבטים רצחניים מרחוק. אני מתעלמת באלגנטיות ומעמיסה על המגש שלי אוכל בזמן שאני מרגישה את העיניים שלהם מחוררות לי את הגב.
כשאני מתיישבת לידם, אני מתחילה לאכול בשתיקה ולא מעזה להביט בהם. אני לא מוכנה לשום חקירה
שתגיע מהכיוון שלהם. ואני יודעת שהיא תגיע, ותהייה חטטנית במיוחד. אני צריכה רגע.
"מאיפה השעון?" ונסה שואלת. אני לא עונה.
"את מודעת לזה שהוא עולה יותר מחמש אלף דולר? כדאי שתשמרי עליו כמו על חייך." היא מחליקה את זה כאילו זה מינימום עשירית ממשכורת רגילה, וגורמת לעיניים שלי לצאת מחוריהן.
"כמה?!" אני מרימה את הראש.
"או, הינה קיבלנו את תשומת הלב שלה!" ונסה מרימה את הקול בחיוך ניצחון.
"אני לא מספרת לך שום דבר!" אדם מניח את ראשו על השולחן כשאני צורחת אליה חזרה, והגוף שלו רועד מצחוק.
"רק תסמני לי מה הגודל!" היא מצמידה את כפות ידייה אחת לשניה בתחינה.
"תפסיקי!"
"רמז?!" היא מתחננת.
"ונסה!" אני חובטת בשולחן עם ידיי.
"טוב טוב, מזל טוב גם על היום הולדת, וגם על המעבר מעיירת הבתולים." אני מרימה את הקטשופ מהשולחן במטרה לגרום לה נזק, ואדם הופך למשכין שלום וחוטף אותו מידיי במהירות שיא.
"תפסיקי להציק לה!" הוא מסנן בכעס. לפחות מישהו לטובתי כאן.
"אל תשכחי את המסיבה המשותפת שאנחנו עושים בסוף השבוע." אדם מוסיף, ואני מהנהנת.
לא שחכתי. אדם יהפוך להיות בן 19 בדיוק ביום שבת, וזה זמן מצויין לאחד את ימי ההולדת שלנו ולהסב את כל תשומת הלב אליו.
"כן מתוקה, את המתנות העניות שלנו את כבר תקבלי שם." ונסה עוקצת אותי בטון ממורמר, ואני מחזירה לה מבט רושף.
רק ונסה מסוגלת לכעוס עליי כי לא גיליתי לה את גודל איבר המין של ת'או. אין לה מעצורים.
"ג'ו, אולי רק תזרקי לי איזו עצם?" היא משחקת באוכל שלה, והמבט המתחנן שלה עדין.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ולחיי שוב הופכות אדומות כשאני בולעת רוק.
"היה מדהים, בסדר?" הוא מדהים." אני ממלמלת ואז דוחפת תפוח אדמה לפה כדי לא להמשיך לדבר.
לא היה דבר שהפריד ביני לבין ת'או כמו שאמור להיות בפעם הראשונה.
אני לוקחת גלולות, כי קשר החברות הסדיר ביני לבין המחזור שלי לא קיים כבר מגיל 16, ות'או יודע את זה מהפעמים בהן ישנתי אצלו. זה היה מצחיק.
הוא נכנס לפאניקה כי הוא חשב שאני חולה עד שהסברתי לו שאלה גלולות. ניצוץ נדלק בעיניו, והוא שאל אם זה אומר שבפעם הראשונה אנחנו נוכל לעשות את זה בלי קונדום. מאותו רגע לא נתתי לו לגעת בי במשך שעתיים. עכשיו זה כבר שונה.
ונסה ואדם מסתכלים אחד על שנייה, ואז עליי. החיוך שמתפרש על הפנים הזחוחות שלהם גורם לי לרצות להיעלם.