Teach Me Honor.

.פרק 32

"רציתי להיות הסיבה מאחורי החיוך שלך, אבל לבסוף נהייתי הכאב שמאחורי הדמעות שלך." -לא ידוע.

"ראיתם את זה?" אדם שואל בפה פעור ותיאטרליות מוגזמת.
"את מה?" ונסה וזואי שואלות ביחד, ואני מרימה את עיניי מהכוסות שאני מפלשת.
"הפפראצי הצליחו בפעם הראשונה לתפוס את היורש של ראש המאפיה הקודם של ניו יורק. אבל רואים רק את הגב שלו פה."  אדם מפנה אלינו את הטלפון שלו, ואני לא טורחת להביט בו.
יש לי כוסות לפלש, והתמוטטות עצבים שמפלסת את דרכה במעלה עמוד השדרה שלי באיטיות מייסרת מאז תחילת היום.
"את מי זה מעניין? הם אנשים רעים, תפסיקו להתעסק בחרא." אני משיבה בגבות מכווצות.
"מה יש לנו לעשות? אין עבודה." קלואי מושכת בכתפיה.
לשמחתי היא צודקת. בית הקפה כמעט ריק, מלבד זוג מבוגר ומקסים שיושב בצד. זה אומר שאני אוכל לצאת מוקדם היום בלי להיות מתוחה מזה שהם לא יסתדרו כאן.
"יש לידו רק שומר אחד," ונסה נשמעת מסוקרנת.
"תסתכלי עליו, זתומרת, הוא יותר ענק מהשומר שאיתו." קלואי מציינת, ואני מגלגלת עיניים.
"מה השעה?" אני קוטעת את הדיון שלהם.
"כבר רבע לשבע." אדם עונה.
"שיט! ת'או אמור לבוא עוד שעה!" אני ממהרת לחדר האחורי, חוטפת את התיק שלי, ויוצאת מהדלפק בפאניקה.
"ונסה, סגירת קופה, תשלחי לי בבקשה כשתסגרו." אני מבקשת ממנה, והיא מהנהנת כשאני חולפת על פניה.
היום זה היום בו ת'או מגיע אליי הביתה לארוחת ערב. אימא שלי השביעה אותי שאם אני לא אביא אותו אני
אתחרט על זה. לא הייתה לי ממש ברירה.
הימים האחרונים היו מזעזעים עד אימה. עם כמות המבחנים שהכתה בי כמו צלחת מעופפת למצח עוד שקלתי לפרוש מהאוניברסיטה ולברוח מהארץ אחרי ניתוח פלסטי, כדי שאימא שלי לא תרדוף אחרי ותמצא אותי.
ועוד הייתי צריכה לעשות שתי משמרות בקפה.
ולא ראיתי את ת'או כמעט שבוע.
כי הוא היה עסוק. וגם אני.
אחרי שאני מגיעה הביתה ומתארגנת במהירות הבזק, אני זורקת על עצמי איזה ג'ינס וחולצה פשוטה, ועוזרת לאימא שלי עם ההכנות האחרונות.
היא הכינה אוכל לגדוד בערך, ולמרות שלת'או יש תיאבון בריא אני נאנחת בקול כשהיא ממלמלת בדאגה אמיתית שאולי כל האוכל הזה לא מספיק.
כשאני מקבלת הודעה מת'או שאומרת שהוא עוד כמה דקות מגיע, אני מחזירה לו בנזיפה שזאת הפעם האחרונה שהוא מסמס באמצע נהיגה, ואז יוצאת החוצה כמו איזו נערת תיכון מוכת אהבה. רציתי עם ת'או רגע של שקט לפני שמתחיל כל הכאוס.
ברגע שהאוטו שלו מופיע בקצה הרחוב ונעצר בחריקה מול הבית שלי, הכתפיים שלי נרפות.
כשהוא יוצא מהאוטו ועיניו מתפקסות עליי, הלב שלי צועק 'התגעגעתי אלייך!' אבל רק הלב. כי עוד הייתי בשלב הזה של להכחיש שבאמת התוודיתי בפניו שאני אוהבת אותו.
"אתה בטוח שאתה יכול לעשות את זה?" אני שואלת כשהוא נעמד מולי.
אני מרימה את הראש אליו, ומביטה בו. החולצה השחורה שהוא לובש צמודה על גופו, ויש לו קצת זיפים על הפנים. הוא נראה מיליון דולר, ולא לחוץ בכלל. מהצד שלי אני מתערבת שאני נראית כמו קפיץ מתוח.
הכל כי אימא שלי היא טיפוס כזה שאם אתה לא מכיר אותה לעומק-אתה עלול לחטוף טראומה רצינית. ואני לא רוצה שת'או ירגיש לא בנוח.
"כן?" הוא ספק אומר ספק שואל ומרים גבה. אני לוקחת נשימה עמוקה, ואז מסתובבת אל דלת הבית.
"רגע." אני שומעת את קולו, ולפני שאני מספיקה להגיב הוא מסובב אותי אליו ומנחית את שפתיו על שלי. פיו חם כשהוא מנשק אותי. התגעגעתי אל הטעם שלו. כשהוא מתנתק ממני, האישונים שלו מתרחבים ואני מחייכת אליו את החצי חיוך שלי.
"עכשיו אפשר להמשיך." הוא מאשר בקולו הקר.
אני שמה לב שכאן, כשרק דלת מפרידה בינינו לבין המשפחה שלי, הוא יותר מאופק. זה משעשע.
"כ-כן." אני משיבה במלמול מובך, ומגששת עם ידי אל דלת הבית. הוא משחרר אותי בדיוק כשאני דוחפת את הדלת, וגברת קרטר צצה מהמטבח בטיימינג חשוד.
אחריה אבא שלי, והמפלץ בן ה16 שלצערי אני חולקת איתו שושלת משפחתית.
אני מכווצת אל אחי הקטן עיניים באזהרה ומחשבת ביני לבין עצמי כמה הוא הולך לעצבן אותי היום. הוא מחזיר לי מבט שטני ומשודרג משלו.
"ת'או! כמה טוב לראות אותך שוב!" ההתרגשות נשמעת בקול של אימא שלי כשהיא מתקרבת אלינו.
ביקשתי ממנה להיות מנומסת, ולמרות שהיא הבטיחה לא לתחקר את ת'או, אלוהים יודע שזה לא יחזיק.
אבא שלי בוחן את ת'או במבט קצר, ואחי מנסה לחקות אותו. אני מגלגלת עיניים בשאת נפש.
אם לא הייתי גורמת לו להגיע לכאן זה היה עולה לי בבריאות. אימא שלי לא הייתה עוזבת אותי עד שהייתי
מביאה אותו.
אבל באיזשהו מקום אני מודה ביני לבין עצמי שחשוב לי שהוא יפגוש את המשפחה שלי.
הוא מהנהן בנימוס, נראה אדיש לעולם ולכל הצרות שבו, ואני מתאפקת שלא לצחוק.
בכנות? חשבתי שהארוחה הזאת הולכת להיות אסון, אבל טעיתי. מהנקודה בה ת'או נכנס הביתה והלאה, אימא שלי התנהגה כמו מארחת למופת.
כנראה אבא שלי עשה לה שיחה רצינית לפני, אחרת אין לי מושג איך להסביר את ההתנהגות השפויה להפליא שלה.
כשאבא שלי שאל את ת'או במה הוא עוסק, כי בכל זאת, ת'או בן 25, אני כמעט התפחלצתי למרות שידעתי שהשאלה הזאת תגיע.
אבל ת'או ענה בצורה מהפנטת על השאלה. איזה עסקים הוא מנהל, איך זה עובד, כמה ולמה, ומתי ואיך. לא הבנתי חצי ממה שהוא אמר כי אבא שלי היה יותר חזק בצד העסקי במשפחה, אבל הייתי המומה מהתשובות שלו. נרגעתי עוד יותר כשהוא הניח את ידו על הברך שלי ולחץ אותה קלות.
הארוחה עברה חלק, ואחרי זה ניק, אחי, גרר את ת'או למשחק כדורגל בחצר. ת'או הפגין כישרון רציני כשהוא הכניס לניק כמה גולים.
אבל זה עדיין לא היה מספיק כדי להביס את השד הקטן. ת'או הפסיד 3-5. ועדיין ניק חשב שהוא מגניב. אלא מה.
כשחתכנו לקינוח ת'או הבטיח לניק שהוא יחזור לעוד סיבוב, ושהפעם הוא יביס אותו. ניק לקח על עצמו את האתגר, וכשהתחיל ויכוח סוער בינו לבין אימא שלי על למה הוא מתיש את ת'או, אבא שלי סימן לנו לעלות למעלה ולהשאיר את הטיפול במלחמה הזאת בשבילו.
הדבר הראשון שת'או עושה כשאנחנו נכנסים לחדר שלי זה לתפוס במותניי ולהדביק אותי לקיר.
"את מודעת לכמה קשה זה להיות לידך כל כך הרבה זמן בלי לנשק אותך?" הוא מנחית את שפתיו על שפתיי, ואני כורכת את ידיי סביב צווארו.
כשהוא מתרחק ממני הוא מטה את ראשו בהתגרות.
"את חושבת שעברתי את המבחן של לפגוש את המשפחה?" אני מרימה גבות, ואז מעמידה פני חושבת.
"נראה לי שכן. אם החקירות של אימא שלי לא הרגו אותך, אתה בסדר."
"הרבה דברים לא יהרגו אותי. "
"צודק, שחכתי שאתה הצלחת להתמודד עם כל מיני טיפוסים." אני מחזירה בגלגול עיניים.
צל מעיב על פניו רק לרגע. אבל אני קולטת את זה.
"ת'או?" אני שואלת, והוא מפנה מבט אל הגיטרה שבצד החדר שלי.
"עוד אחד מהכישורים החבויים שפיתחת במהלך השנה בה לא התראינו?" אני מהנהנת.
"תנגני לי." הוא מבקש כשהוא מעביר אצבע על קו הלסת שלי.
"מ-מה? לא. אני לא יכולה." אני מוחה מחאה כזאת עלובה שאני אפילו לא מאמינה לעצמי.
אני משפילה את עיניי. הוא מעביר את אצבעותיו החמות על הלסת שלי, ואז תופס בסנטר שלי בעדינות ומרים
את ראשי אליו.
"ג'ו, את היחידה שאי פעם תשמע ממני מילים מנומסות, אז תנגני לי בבקשה. קדימה, אני רוצה לשמוע את הקול היפה שלך." הוא נשמע סבלני במיוחד.
"האם אמרת עכשיו בבקשה?"
"אנחנו נכנסים למלחמות התחכמות עכשיו?"
"לא." אני משיבה ומנפחת לחיים בכעס.
ת'או מביט עליי תחת עין בוחנת כשאני מתיישבת על המיטה ומרימה את הגיטרה. אני לוקחת נשימה עמוקה
ופורטת עלייה. היא מכוונת. ות'או מתיישב לידי.
אני ממצמצת את המבוכה, וכשאני מתחילה לנגן את השיר, אני לא יכולה לעצור את עצמי. הקול שלי פורץ ממני החוצה ואני שרה מעומק ליבי את השיר 'lovesong' של אדל.
אני לעולם לא אשכח כמה שמעתי את השיר הזה אחרי שת'או עזב. הכאב זלג החוצה בדמעות שלא נתתי לאף אחד לראות באותם ימים. אדל הייתה זאת שעזרה לי לעבור את זה. בערך.
כשאני מסיימת אני מפנה אליו מבט. הנשימה נתקעת לי בגרון. עיניו בוערות והוא נראה כאילו הוא עומד לקפוץ עלי בכל רגע.
"מה חשבת?" הוא לא אומר דבר לפני שהוא מתנפל עליי בנשיקה ממוססת ומטריפה. הלשונות שלנו מתערבבות ואני מייבבת. כשהוא מתנתק משפתיי הוא מתנשף ומביט בי עם הבעה של הלם מתובלת בבלבול.
"בכנות? אני חושב שהקול שלך הוא היפה ביותר ששמעתי בחיי." הוא לוחש, וגורם ללחיים שלי לשנות גוון לאדום עמוק.
"אתה משוחד."
"אני כנה." הוא מתקן אותי. ואז מתרומם ומושך אותי איתו.
"לאן?" אני שואלת.
"הפתעה."
כשאנחנו יוצאים אימא שלי תופסת אותנו, אבל אני מבריחה את ת'או החוצה לפני שהיא מספיקה להציע עוד קינוח, פירות, תה, או מה שזה לא יהיה שהיא מנסה להציע לו כדי להישאר. אני לא נופלת לזה, ובכנות אני חושבת שהוא סבל מספיק להערב.