Teach Me Honor.

.פרק 6

"חברויות בלתי צפויות הן הטובות ביותר." 

להפתעתי, השיעור עם אדם אחרי תקרית התולעים עזר לי להפליא ורומם את מצב הרוח שלי. סוף כל סוף קלטתי משהו במתמטיקה במשך כל 17 שנותיי.
אחרי שביקשתי פעם אחת, אדם אמר שהוא יעשה הכל כדי לעזור לי ושזה לא יהיה שיעור חד פעמי. אני התרגשתי קצת מהחכמה שלא ידעתי שיש לי, ופינקתי אותו בארוחת פנקייק על חשבוני. 
"הבנת?" הוא שואל כשהוא מצביע על פרבולה שנראתה מאיימת בהתחלה. אני מהנהנת ונותנת עוד ביס בפנקייק.
הוא מורה יותר טוב מרוב המורים בבית הספר. הוא משתתק כשאני בוחנת את הדף, מקשקשת את התשובה במהירות, ואז נשענת אחורנית כשאני עדיין לועסת את חתיכת הפנקייק ומחייכת כאילו כרגע פיצחתי את הנוסחה לשיגור חללית. 
"מה קרה באותו היום?" אני שואלת בשקט,
"אתה לא חייב לענות אם אתה לא רוצה." אני מוסיפה.
"אם אספר לך, את לא תתעצבני?" הוא שואל כשהוא מרים את ראשו ועיניו הכחולות מביטות בי בתחינה אילמת. אני מהנהנת, והוא מחייך חיוך קטן.
"ליאם והחבורה שלו מרביצים לי כבר שנה, מאז שהם גילו שאני הומו." הוא אומר את זה כאילו זה פשע, ועיניי נפערות.
אני מטיחה את ידי בשולחן בכעס למרות שהבטחתי,
"לא יכול להיות!" אני מוחה. עד כמה הם יכולים להיות אכזריים?
"אני רגיל לזה." הוא מושך בכתפיו, והצורך שלי לגונן עליו הופך חייתי כמו אם על בנה.
"הם אידיוטים?! איזה מפלצות! ת'או הארור הזה! אני נשבע-"
"הוא לא יודע מזה." אדם קוטע אותי. 
"וזאת סיבה מספיק טובה לתת להם להמשיך להרביץ לך?!" 
"הוא לא היה מעורב."
"למה אתה מגן עליו כל כך?! הבחור הזה כל כך אכזרי, הוא נראה כזה שיכול לשלוט בכמות הסבון שאתה שוטף איתו את הידיים!" אני שואלת בכעס.
הבעת אשמה מתפשטת על פניו וגורמת לי לכווץ את מצחי.
"אחרי שהלכתי הביתה באותו יום, ראיתי אותו מאחורי בית הספר ג'ו." הוא לוחש בטון חמור כל כך, שאני מתחילה להתבלבל.
"הוא הרביץ לליאם ולאחרים. הוא אמר להם שלעולם לא יעזו להכות בת שוב."עיני נפערות ועכשיו אני באמת מבולבלת.
אני זוכרת שהוא אמר שזה מיותר, אבל אם הוא לא מרביץ לבנות למה לבחור מסכן כמו אדם זה בסדר? 
"זה לא סותר את זה שהוא עמד בצד ולא עשה כלום כשהרביצו לך!" אני מתקדמת עם גופי קדימה, דורשת צדק עם טון קולי. אדם מניד בראשו, ונאנח. אין לו תשובה על זה. 
באותה שניה שאני נשבעת שהם לעולם לא יתקרבו אליו שוב לא משנה מה אצטרך לסבול.
זה לא משנה מה הוא עשה להם, הוא נוראי. הוא חושב שכל העולם חייב לו משהו. זה הקטע. הכל הוא משחק שנועד להעביר את הזמן רק כי הוא אידיוט מפונק.
כשחזרתי הביתה, לא היה לי חשק לעשות כלום. רציתי לתכנן איזושהיא תכנית אסטרטגית כמו להחזיר מלחמה, אבל פחדתי על אדם. ידעתי שאין לי מספיק כח להגן עליו ושעדיף כבר להשאיר את הדברים כמו שהם עד שאהפוך ללא מעניינת. 
יום למחרת אני עומדת במסדרון ומקללת את הקלסר שתקוע בין מיליון שטויות בארונית שלי בזמן שונסה צוחקת בקולי קולות כאילו אני איזו תכנית בידור.
"ג'ו." צחוקה נעלם בבת אחת, ואני מפנה את מבטי.
אפילו כשת'או חולף במסדרון כולם זזים לצדדים והוא לא אומר להם דבר כדי שיעשו זאת, למרות שיש מלא מקום בו הוא יכול לעבור. זאת הגישה שלו שמזיזה אותם, אף אחד לא מתקרב אליו, והוא פה רק שבועיים.
אם חשבתי שזה היה חכם לדבר איתו, הייתי טיפשה מוחלטת.
זאת הייתה התגרות אמיתית כי שלוש שעות אחרי שראיתי אותו במסדרון, קיבלתי שקית זבל שנפלה לי על הראש מקומה שניה של בית הספר בזמן שיעור ספורט.
הסף עצבים שלי נעלם, ואני נוטשת את שיעור הספורט בידיעה שאקבל נזיפה על כך. אני מתהלכת, מסריחה מזבל, זקוקה למקלחת של אקונומיקה, ורותחת מעצבים ברחבי בית הספר.
עד שאני קולטת את האידיוט יושב על ספסל בנוחות, ומגלגל בטלפון בזמן שמישהי יושבת לצידו ומדברת. הוא כרגיל לא נראה מתעניין.
אני מתקדמת לכיוונו למרות שאני יודעת שזה לא הדבר הכי חכם שאוכל לעשות, אבל בעקבות הזעם שאני חווה נורא קשה לי למצוא זין שאוכל לשים על זה כרגע. אני נעמדת מולו כמו שור זועם, וראשו עדיין תקוע במסך. הבחורה שלצידו מפסיקה לדבר, והיא מפנה אלי מבט מזועזע.
"את נראית נורא." הוא קובע למרות שאפילו לא טרח להביט בי. אני רוצה להעיף לו סטירה שתגרום לו לראות כוכבים. 
"מה הסיפור שלך?!" אני מרימה את קולי, והבחורה קופצת במקומה. יופי. חבל שהיא גם לא החליקה מהספסל.
"עוד לא הבנת שלא שואלים אותי שאלות ג'ו?" טון קולו היפה אדיש, וזה רק מחרפן אותי עוד יותר.
"עוד לא הבנת שזה לא מעניין אותי?" אני שואלת, והוא מרים את עיניו מהמסך לראשונה ונשימתי נעתקת מצבע עיניו. 
"את ממש מבקשת שאתעצבן. אם לא תפסיקי זה ייקרה. וזה לא יהיה נחמד." אני יכולה לראות שהוא מתלבט אם לירות בי,או לשסע בי כלבים רצחניים. מה שיבוא קודם. אני לא חושבת על רעיונות יותר מידי יצירתיים כרגע, ואני מקווה שגם הוא לא.
"הרגע שפכו עלי שקית זבל. אני בטוחה שאלו החברים הבוגרים שלך. אמרתי לך להפסיק עם המשחקים האלה!"ת'או לא מנתק את עיניו מעיניי, ונעמד. הוא שותק שניות קצרות, ואז עיניו מוצרות באופן מסוכן. 
"אף אחד לא אומר לי מה לעשות ג'ו." הנוכחות שלו מקשה עליי לנשום, והוא מנתק את מבטו ממני. כשהוא עוקף אותי אני בולעת את רוקי. הבחורה שישבה לידו נעלמה, ואפילו לא שמתי לב. 
סוף היום מגיע.
ונסה מסיימת היום שעה לפני, ואני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אם הייתי משקיעה קצת יותר בשיעורי מתמטיקה במקום בטלוויזיה. אבל עכשיו בזכות אדם אולי זה ישתנה. אני מתקדמת מחוץ לבית הספר כשאני שומעת רשרוש מאחוריי. 
"ג'ו, אותך חיפשנו." קול מוכר קורא בשמי, ואני מסובבת את ראשי ורואה את החבורה של ת'או עומדת מולי. הם נראים חבולים. אני בולעת את רוקי, עד כמה חזק ת'או?
"עוד פעם אחת תגיד את השם שלי ואנ-""ואת מה?" הוא עומד בעמידה שאמורה לאיים עליי. נזכרתי, אדם אמר שקוראים לו ליאם.
הבחור הזה נראה כל כך מטומטם שהוא היה יכול לזרוק את עצמו על האדמה ולפספס. 
"אל תצחיקי אותי, ג'ו." הוא קורא בשמי בטון מזלזל כל כך שלזרוק לו את הנעל שלי בראש זאת אופציה שממש מדגדגת לי בקצות האצבעות. 
"אמרתי לך, אל תג-"
"תחסכי לנו." הוא קוטע אותי שוב,
 "קחו אותה." הוא מסמן בסנטרו לכיווני.
עיניי נפערות, וקצב פעימות הלב שלי מאיץ מיד.
"ממש לא." אני משיבה כשאני לוקחת צעד אחד אחורנית, אבל הבריונים בכאילו של ליאם כבר תופסים אותי. אף אחד מהתלמידים לא נמצא מסביב. מה שממש מוזר לי. אני בטוחה שיש לליאם קשר לזה.
"תעזבו אותי!" אני מרימה את קולי הכי חזק שאני יכולה, ומקבלת מיד סטירה בלחי השמאלית. המומה מהסטירה, אני נגררת בכח אל עבר יער בית הספר. 
"את עולה לי על העצבים ג'ו. היית שקטה עד עכשיו ופתאום אזרת אומץ." ליאם נעמד מולי, וההבעה על פניו מספרת עד כמה הוא רציני. 
"אני מציעה לך להפסיק את כל זה, מיד." אני מחזירה, ולמזלי קולי לא בוגד בי למרות הרעד שאני מתחילה לחוש בגופי.
"את רוצה שת'או יפסיק להגיד לנו להיטפל אלייך?" הוא שואל בתוספת גיחוך, ואני מיד מקמטת את מצחי. אני אפילו לא רוצה לדעת מה מסתתר מאחורי הטון שלו.
"הוא לא היה אמור להתחיל אפילו."
"תראי, אני יכול לגרום לו להפסיק בתנאי," כמות השטויות שיוצאת לו מהפה היא עצומה. אני יודעת שת'או בחיים לא יקשיב לו. מהפעמים המועטות שראיתי אותו, הבנתי שהוא לא אחד שאומרים לו מה לעשות.
"אם תשתמשי בגוף הסביר שלך כדי לספק אותנו, אני אסדר את זה." עיניו נעוצות בשלי. החשק להקיא עולה לי במהירות, ואני מתפללת שלא אעשה שום דבר פזיז.
אני יודעת שברגע שאגיד 'לא' זו כבר לא תהיה בקשה. חצי החיוך שלי מצטייר על פניי, ולאט לאט ליאם מעתיק חיוך מזעזע משל עצמו.
הוא מרים את ידו, והאידיוטים שלו משחררים אותי מיד. אני מתייצבת, ומתקדמת עד שאני נעמדת קרוב אליו כל כך שהאפים שלנו כמעט נוגעים.
"כל הכבוד. סוף סוף את עושה את הבחירה החכמה, ומוכיחה שא-" ברגע שידי יורדת על הלחי שלו, הסטירה מהדהדת בכל רחבי האוויר הפתוח.
"לא אכפת לי כמה מכות אני אקבל עכשיו, זה היה שווה את זה." אני לוחשת ישירות אל פניו של ליאם כשאני מצמצמת את עיניי. 
"תתנו לה את מה שמגיע לה." הוא מרים את ידו ומניח אותה על האיזור האדום שעל פניו.
אני לוקחת נשימה עמוקה,
"רק לא בבטן." הוא מוסיף וסב על עקביו. עוד לפני שאני מספיקה לנשוף את האוויר החוצה אני נופלת ומתקפלת על האדמה מבעיטה חזקה בצלעותיי. אני לא יודעת כמה זמן אני שוכבת שם עד שזה נגמר ואחרי שהם הולכים, לפני שאני קמה על רגלי ומתקדמת אל הכיתה.
אין כבר אף אחד בבית הספר, וכמות השיחות שלא נענו בטלפון שלי גורמות לי להבין שאם אחזור היום הביתה אימא שלי תדאג לסיים את המלאכה של ליאם והאידיוטים שלו. אני מחייגת בזריזות לאדם, מספרת לו בקצרה, ומתכננת לישון אצלו כדי להימנע מאימא שלי עד שאחשוב מה אני יכולה לעשות.
אם אספר לונסה, זה בטח יהיה הסוף שלה. היא אימפולסיבית ופזיזה לא פחות ממני, וליאם ממש לא יירחם עליה.
כשאני עונה לאימא שלי ומספקת תירוץ על כך שלא עניתי בגלל שאדם עזר לי ללמוד, זה מרגיע אותה טוב יותר ממה שציפיתי שזה ירגיע.
כשאני מגיעה אליו, הוא ואימא שלו כל כך נבהלים מהמראה שלי, ויושבים לטפל בי כל הערב. בתוספת לכך אני מקבלת ארוחה חמה, ומקלחת שחיכיתי לה מאז שכף ידי נחתה על הלחי המזוהמת של ליאם. אני מספרת לו הכל, והוא כועס. הוא נראה כמו גור כלבים קטן שמוכן לשסע את כולם. וזה מצחיק אותי ומחמם לי את הלב. אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו, וזה גורם לי להבין שא משנה מה קרה, אני עדיין שמחה שפגשתי אותו.
אנחנו מעבירים את הערב במשחקי וידיאו, אני מפסידה פעמיים. הוא מפסיד חמש.

"אני הולכת." אני מצהירה כשאנחנו עוצרים יום למחרת מול שער בית הספר. אדם מפנה אלי מבט כאילו הרגע הודעתי שאני מחליטה להתמודד על הנשיאות.
"מה? לאן?"
"אסתובב כאן בזהירות עד שיום הלימודים ייגמר. סימסתי לונסה שאני לא מרגישה טוב. על יום אחד לא יודיעו להורים שלי. בינתיים אחשוב מה לעשות." אני ממהרת לברוח לפני שאדם יפתח בנאום למה לא לעשות זאת, ואני מוצאת את עצמי ביער בית הספר.
ראשי שעון על גזע עץ, ואני נאבקת לנשום כמו בנאדם.
אני לא יודעת כמה זמן עובר לפני שאני מתחילה לשמוע יללות של חתולים. אני פוקחת את עיניי, מרימה את התיק בקושי, ומתקדמת אל היללות.
 מאחורי אחד העצים הלא רחוקים ממני אני מופתעת למצוא קופסת קרטון גדולה ומעט מחוררת שממנה מגיעות היללות. כשאני פותחת אותה אני מגלה שני גורי חתולים מאוד קטנים. אחד שחור ואחד לבן.
יש להם שמיכת צמר, וקערות מלאות באוכל ובמים. נראה שמישהו מטפל בהם היטב. 
"שלום לכם." הקול שלי אוטומטית הופך לציוץ, ואני מרימה את החתול הלבן שמושך את תשומת ליבי.
הפרווה שלו כל כך נעימה, ואני כמעט מיד שוכחת מכל הכאב. 
אני נשארת לצידם בזמן ששאלות רבות צצות במוחי, ומחלקת את תשומת ליבי ביניהם שווה בשווה. עד שהם מתחילים ליילל שוב.
שום רעיון לא עולה לי בראש, ואני נהיית אבודה יותר משהייתי.
"אני מבטיחה שמחר אביא לכם דברים טובים." קולי מיואש, והלבן ממשיך ליבב בזמן שאני מקרבת אותו אל אפי.
"מה הם עושים מחוץ לקופסא?" אני שומעת את הקול היפייפה חותך את האוויר,
ועיניי נתקלות בעיניו האפורות והמוצפות סודות של ת'או.

~
הבטחתי פרק ביום שישי-קיימתי!מקווה שאהבתם את הפרק, והוא ארוך אז פיציתי על הקודם XD ותהנו מזה כי מעכשיו הולך להיות בלגן XD אני חושבת שאעלה את הפרק הבא ביום שני (:מחכה לשמוע מה חשבתם!