Teach Me Honor.

. פרק 41

"האהבה שלנו תגן עלינו כמו שריון, ותרפא את הפצעים שלנו כמו תרופות."
-לא ידוע.

"מה אתה עושה?" אני שואלת כשת'או בוהה בי בזמן שאני מנסה, בדרך נס כלשהיא , לסדר את השיער מול המראה בחדר שלנו.
החדר שלנו.
שלושה חודשים עברו מאז שכף רגלי דרכה כאן בפעם הראשונה כשהמקום הזה הפך לבית, ועדיין זה מרגיש כמו חלום.
"אני מסתכל על הפה שלך. אולי תעזבי את כל מה שאת עושה, ופשוט תבואי לפה כדי שאני אוכל לתפוס את התחת שלך ול-"
"תפסיק!" אני מצייצת בעצבים, והוא מגחך.
אנחנו אמורים לצאת לאירוע שדודה שלו, קרולין, ארגנה לכבוד יום ההולדת שלו עוד פחות משלוש שעות.
קרולין ג'קסון השקיעה באירוע הזה דם, יזע, ודמעות. 
ואני? אני השתדלתי לעזור עד כמה שאני יכולה, בשילוב עם החיים המתישים שעדיין ניסיתי להתרגל אליהם. 
ת'או הפך אתמול רשמית לבן 26.
כששאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות, הוא אמר שמספיק יהיה לו אם נהיה יחד וגנב את הלב שלי עוד קצת מבלי אפילו לדעת.
אז פיזרתי בכל הבית בלונים שחורים, הכנתי ערימות של אוכל ועוגת שוקולד כמו שהוא אוהב, הוצאתי חצי מהחסכונות שלי על בושם יוקרתי וזוג נעלי מעצבים, וכשהוא חזר הביתה וראה את כל מה שהכנתי, לא היה מחיר בעולם שלא הייתי מוכנה לשלם בכדי לראות את ההבעה המופתעת על פניו שוב. 
אחרי שסיימנו לאכול, הבאתי לו את המתנות.
הוא כעס שהוצאתי עליו כסף, אבל מיד הבין שאין לו מה לכעוס, כי הזכרתי לו שגם הוא קנה לי דברים-ושאם הוא רצה שלא אתעצבן על זה שוב, עדיף היה לו להיות בשקט.
אני מסמיקה כשאני נזכרת בדברים שהוא ביקש ממני לעשות אחר כך.
הוא השתמש בתירוץ שזאת היום הולדת שלו, ולי לא ממש הייתה ברירה אלא לציית. אידיוט.
אני רוכסת את צד השמלה, ואז מסתובבת כשאני מיישרת את הקמטים עם אצבעות רועדות.
אני קצת לחוצה להתלבש ככה שוב אחרי הרבה זמן שלא עשיתי את זה, אבל רציתי להיראות מכובדת בתור בת הזוג של האורח הראשי.
במיוחד כשכל ניו יורק רבתי ומאה אחוז מהמשפחה שלו תהייה שם, ותראה אותי בפעם הראשונה.
קרולין סיפרה לי שכולם כבר מתים להכיר אותי. אני מתתי לברוח מכל זה.
אני מרימה מבט אל ת'או, עדיין עסוקה בכלל בלהתפלל שהוא לא ידפוק ברז ליום ההולדת שלו עצמו.
הבטחתי לדודה שלו יותר מידי בקשר לאירוע המטורף הזה.
'לא פחות ממושלם לראש הארגון הגדול ביותר של ניו יורק.'
היא חזרה על המשפט הזה לפחות שלושים פעם ביום במהלך כל החודש האחרון.
"איך השמלה?" אני מסתכלת על עצמי.
זאת שמלה אדומה מכובדת וצמודה, שלקח לי הרבה זמן למצוא.
אני וונסה הלכנו לקנות בגדים יחד. היחסים שלה ושל דניאל מתקדמים טוב, ואחרי מפגש מוצלח עם קרולין, גם היא הוזמנה ליום ההולדת.
ת'או מרים אליי את עיניו, ועיניו מתרחבות. 
"לא, ג'ו. את נראית נהדר. את מדהימה. אבל את לא יכולה ללבוש את זה. הציצים שלך נדחפים למעלה וזה עושה לי חשק לבטל את האישור שאנחנו באים ולזיין לך את הצורה. ואני ממש אבל ממש לא רוצה שאף אחד יסתכל עלייך. אני עוד עלול להרוג מישהו מהמשפחה שלי. אני צריך שתיראי קצת פחות כמו הדבר הכי שווה שקיים. תודה." הוא מחזיר לי תשובה בטון הקריר הקבוע שלו ואני מזעיפה פנים.
"אתה לא שפוי." אני ממלמלת.
"אני כנה." הוא מתקן אותי עם אצבע מורמת לשם ההבהרה, וקם מהמיטה.
"תתלבש." אני מצביעה על הבגדים שהנחתי לו בצד.
הוא מושך בכתפיו, ומתקדם אליי עם החיוך שהוא כבר התרגל שכובש אותי.
"לא, הפעם זה לא יעבוד לך! אני הבטחתי לקרולין, וזאת היום הולדת שלך! אתה לא מבריז!"
"אם זאת יום ההולדת שלי, אני מעדיף לשחזר את אתמול. בעיקר את החלק של המקלחת המשותפת." הוא מחווה עם הלסת המפוסלת שלו אל חדר האמבטיה.
אני מגלגלת עיניים בהתרסה, ולוקחת צעד אחד קדימה.
"אם לא תקשיב למה שאני אומרת, אנחנו לעולם לא נשחזר את החלק הזה כל עוד אני חיה." אני משלבת ידיים ומרימה סנטר בהתרסה.
"תראי, ג'ו, אני פשוט רוצה להיות איתך לבד. למה כולם חייבים להידחף לנו עם מסיבות משעממות?" הוא מזייף פרצוף מתחנן.
"אני מבטיחה שבסוף השבוע הזה אדאג שאף אחד לא יפריע לנו, אוקיי?" אני שואלת ומנשקת את הלסת שלו, מתאפקת לא לנשק אותו עוד, ולנטוש את ההבטחות שלי לעצמי.
אחרי שהצלחתי שלא להיכנע לתחנונים של ת'או, שמנו פעמינו לכיוון הבית העצום שפעם הוא גר בו.
במהלך כל הנסיעה ידו הייתה מונחת על הברך שלי, וגרמה לי להרגיש נחת כמו תמיד.


קרוליין ג'קסון לא חסכה ולו חצי דולר על מסיבת יום ההולדת של האחיין האהוב עלייה.
ככה לפחות היא טענה. 
וכשהגענו, הבנתי שהיא לא צחקה. 
הכל היה מקושט כמו באירוע חתונה. מטורף. מרהיב. ובלתי חסכוני בעליל. 
כל האורחים כבר מילאו את החצר האחורית שלהם שהייתה בגודל הבית הקודם שלי כפול שלוש, והפנו אלינו מבטים והרבה לחישות מהוסות.
ת'או היה נראה כאילו הוא מוכן לחבוט בכולם, לחטוף אותי ולברוח הביתה. בפעם הראשונה באותו יום הרגשתי שאני מזדהה איתו.
לחצנו ידיים להרבה יותר מידי אנשים, ולא הרגשתי בנוח כשבחנו אותי כמו בובה בחלון ראווה.
במיוחד לאור העובדה שלא הכרתי כמעט אף אחד.
אבא של ת'או חייך אליי חיוך חם כשבאתי לומר לו שלום, והבטיח לי שהוא ידאג שאקבל את המנה הכי טובה. לא יכולתי שלא לחייך. היה משהו מקסים באיש הזה, למרות שידעתי שנכון לתקופת הזמן הזו הוא חרץ יותר גורלות מהבן שלו.
"מי את?" שאלה אישה אחת שהייתה נראית כמו כוכבת קולנוע.
הטלתי ספק בזה שזה באמת מה שהיא.
לרגע לא שכחתי שאני נמצאת בחתיכת חגיגה של העולם התחתון בניו יורק, שלכולם כאן יש אקדח, ושאף אחד מהם לא שוטר.
"חבר-"
"האישה שלי." ת'או קוטע את קרולין, שהתלוותה אלינו מאז שהגענו. היא הבטיחה שהיא לא תנטוש אותי בחלק של ההיכרויות.
היה ברור שת'או לא קיבל הוראות מאף אחד חוץ מעצמו כבר הרבה שנים, כי כשאבא שלו הורה לו ללכת לברך עוד אנשים, הוא היה נראה פסיעה אחת מגיהנום הקריזה.
ככה זה נמשך הרבה יותר מידי זמן, ועד שבירכנו את כולם קרולין כבר קלטה שבעיני ת'או אני האישה שלו, ולא החברה שלו.
ורק בזכותו, שהחזיק אותי רוב הזמן לא חטפתי פיק ברכיים וניקיתי את החצר שלהם עם השמלה היוקרתית שבזבזתי עליה חצי משכורת.
"אלוהים אדירים." הוא רוטן כשאנחנו מתיישבים בשולחן הכי גדול ומפואר.
רציתי למות מבושה.
ונסה ישבה לא רחוק ממני, והייתה נראית לחוצה הרבה יותר.
תיארתי לעצמי שהיא לא רגילה למעמד, אבל דניאל ניסה להרגיע אותה בזמן שת'או גלגל את השרוולים של החולצה והעביר עיניים חושדות בכל אחד ואחד מהאורחים. אפילו שהם היו המשפחה שלו. 
כבר הייתי רגילה לעצבים שהוא מפגין בקרבת יותר מידי בני אנוש.
"אתה תהייה בסדר." אני מניחה יד על הברך שלו, כמו שהוא עשה במכונית, והוא מפנה אליי מבט רך.
"בטח שאני אהיה בסדר. את כאן איתי." הוא מנשק את הלחי שלי וגורם לי להסמיק.
אחרי שקרולין ואבא שלו הכריחו אותו לומר כמה מילות תודה, חתכנו לאוכל.
שהיה, איך לא?, טעים בטירוף.
כשהלכתי להביא לת'או ולי משהו לשתות, המלצר דיבר איתי ומצאתי את עצמי בין קרב טוסטסטרונים שוב כשת'או קפץ וחשף שיניים בהתגוננות.
רציתי לרצוח מישהו, רצוי את ת'או. והמלצר היה מיד אחריו ברשימה.
אבל התאפקתי ורשמתי לעצמי להחזיר לו על זה בבית.
כשחזרנו לשולחן, הייתי ממש עצבנית על ת'או ומצאתי את עצמי מחסלת עוד צלחת.
כשונסה סימסה לי בחשאי אם יש סיכוי שאני בהריון כמעט הרגתי אותה.
"אתה נהנה?" אני שואלת. 
אנחנו יושבים בשולחן ומתבוננים על אנשים רוקדים בזמן שת'או משלב את הרגל שלו בשלי, מאתגר אותי להזיז את הרגל שלי. אני לא עושה את זה. אני גם כועסת עליו ואני גם אוהבת כל מגע קטן ממנו.
"לא." הטון שלו מלא בארס.
"ת'או!" לפתע אנחנו שומעים את הקול של אבא שלו שמסמן לו מרחוק.
לידו עומדת קבוצה של גברים גדולים ומאיימים עם מלא צלקות על הפנים, שהעדפתי שלא לדעת מאיפה הם קיבלו אותם.
"אני כבר בא." הוא נושק לשפתיי נשיקה עדינה ואני משפילה מבט אל הצלחת.
"אני עדיין לא מאמינה שלילד הזה יש כזה מזל." אני שומעת את קולה של קרולין. היא מתיישבת איפה שת'או ישב לפני רגע ומפנה אליי פרצוף קורן. בפעם המאה היום עבר לי בראש עד כמה האישה הזאת מרהיבה.
"אני עדיין מצטערת שלא היה לי מספיק זמן לעזור לך יותר." אני מחזירה חיוך עקום.
"שטויות! את נערה חרוצה, לומדת ועובדת, לא יכולנו לבקש בחורה יותר טובה ממך לילד הזה." היא מצביעה אל ת'או שעומד לצד אביו ומדבר עם האנשים.
הוא נראה מרשים. כולו נוטף יופי ועוצמה שגורמת לליבי לרטוט. עדיין קשה לי להאמין שהוא שלי.
"את יודעת, לא האמנתי שאני יכולה לשנות את הילד הזה אחרי מה שקרה עם אימא שלו.." אני מפסיקה לנשום. אני מקשיבה בקפידה, מנסה ללוות כל פיסת מידע על העבר שלו.
"היא עזבה.. מהר. היא לא יכלה להתמודד עם כל העולם הזה, והאמת היא שגם אבא של ת'או לא כל כך אהב אותה." אני מרסנת את הפרצוף ההמום שלי.
"היא הייתה השטן, וההריון של ת'או הייתה הכפייה שלה לכסף. הוא היה ילד מדהים, וכל כך כל כך חכם ויפה. אבל אחרי שדוד שלו נהרג זה כאילו כל שמחת החיים שלו נעלמה כלא הייתה."
הידקתי שפתיים. רציתי להכיר את הילד שהוא היה.
ותהיתי, אם כל זה לא היה קורה לדוד שלו יכול להיות שהיום לא היה כל כך נדיר לראות ממנו חיוך?
היא מפנה את גופה אליי ותופסת בידיי.
"אבל אחרי שאת הגעת.. הוא מאבד כל היגיון כשמדובר בך. את יודעת.. ג'ו,הוא פשוט פורח עכשיו. "
הרעד בקולה גורם לעקצוץ בעיניי, ומחנק בגרון.
"את הצלחת לעשות את מה שחשבתי שאף אחד לא יצליח. החזרת לו את הלב שלו, לימדת אותו לאהוב.
אני מקווה שתישארו ביחד לנצח, כי את היחידה שמתאימה לו. אני יודעת את זה כי אחרת אלוהים לא היה מפגיש ביניכם. הוא אוהב אותך כל כך, תשמרי עליו." שומעים שהיא מתכוונת לכל מילה, והלב שלי נשבר בשביל כל הדאגה שהיא עברה בחיים.
"הרוסים בחוץ!" אני שומעת צעקה שקוטעת את הרגע שלנו, וראשי מסתובב אוטומטית למקום בו אני יודעת שת'או נמצא.
אבל הוא כבר מתקדם אליי בצעדים מהירים, ואני נעמדת כשהוא מגיע אליי.
יותר מידי דברים קורים בשנייה אחת, ואני מרגישה שקשה לי לעמוד בקצב של מסיבת יום ההולדת הזו.
"מה קורה?"
"שום דבר שאמור להלחיץ אותך, תחכי כאן אני כבר חוזר."
"אם זה שום דבר אז אני רוצה לבוא איתך."
"בייב," הוא מקרב את שפתיו אל שלי ומרפרף עליהן. רואה ג׳ו? לפעמים הוא יכול להיות מבין.
״אמרתי לא, אז את תעשי מה שאני אומר.״ או שלא.
אני נושפת בכעס, ומרגישה את קרולין מושכת בעדינות את זרועי.
"מתוקה, תישארי עם הנשים." הרגשתי כמו סמרטוט, אבל העדפתי לסתום את הפה. ת'או היה נראה נסער מספיק גם בלי שאני אתקע בו מבטים מיואשים.
הוא מנשק אותי בלחי נשיקה חפוזה,
ואז מתחיל להתקדם בצעדים מרשימים, רגועים לעומת המצב רוח שקראתי בעיניו, ומחושבים לכיוון מרכז החצר.
ככל שהוא צועד, אחריו לאט לאט כל החיילים שלו נעמדו מאחריו כמו במסדר צבאי.
הסתכלתי עליו מתקדם החוצה מהחצר, עם כל הגברים החמושים מאחוריו.
הסתכלתי עליו, וידעתי שלפני שהוא בן הזוג שלי, הוא פסיכופת לכל דבר.