Teach Me Honor.

.פרק 25

"גברים תמיד רוצים להיות האהבה הראשונה של אישה, זוהי השטחיות המסורבלת שלהם. לנשים יש רגש עדין יותר בנוגע לדברים, הן רוצות להיות הרומן האחרון של גבר."
- אוסקר ויילד.

החלטתי שהזמן הנכון לספר לונסה על כל זה היה כשת'או לא חזר שוב.

עבר שבוע מאז התקרית הזאת, והבית קפה היה פחות עמוס, היה כבר סוף היום, והמוח שלי היה קצת פחות עמוק במחשבות.

"מי?! מה?!" ונסה מרימה את הקול ואני מניחה יד על פיה במהירות.

"אני הולכת להוריד את היד עכשיו, ואת לא צועקת כלום." אני פוקדת, והיא מהנהנת.

"את רצינית?" היא לוחשת בתקיפות ואני ממשיכה להכין הזמנות בהתעלמות מוחלטת מהטון הכועס שלה. אני יודעת לאן זה חותר. ונסה תמיד הייתה בעד ת'או. היא תמיד טענה שהייתה לו סיבה מוצדקת להיעלם.

הסיבה המוצדקת בשבילה הייתה בעיקר ה'התנהגות המטומטמת שלי' ככה היא קוראת לזה.

עד שלב מסוים בשנה האחרונה הייתי שמחה לדעת מה הסיבה הזו. עכשיו זה כבר לא מעניין אותי.

"ג'ו, למה אמרת לו ללכת? לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה."

אני מרגישה את הדם שלי מבעבע. אני מעדיפה לא לענות. אולי עוד יתפתח ביני לבין ונסה ריב. וזה לא מתאים בהתחשב בעובדה שאנחנו בעבודה.

זה לא מתאים אף פעם לדבר טוב על ת'או. נקודה.

בדיוק אז המקור לכמעט כל הבעיות שלי נכנס, כמו המלך שהוא חושב שהוא, לבית הקפה.

ת'או ג'קסון בהופעת הדרן. בדיוק כמו אז שהוא היה נכנס לכיתה, או מסתובב במסדרונות בית הספר וכולם היו מפנים אליו ראשים. כל העיניים בבית הקפה מרותקות לכל צעד שלו.

וגם עכשיו הוא עושה את זה. גורם לכל הראשים להסתובב.

הוא מתקדם לדלפק, עדיין מהמם. הלוואי שהוא היה שלי. לא לא. לא הלוואי. גם אם עדיין יש לי רגשות כלפיו זה הזמן לנקז הכל ולנקות את זה מהמערכת.

הוא היה מעוניין בלהרוס את החיים שלי. לא שכחתי את זה.

"היי ת'או." ונסה מברכת אותו במנוד ראש מנומס. אני מרימה גבה. מה לעזאזל? היא פאקינג צוחקת עליי? הגבה שלי מקפצת בעצבים. רציתי לתפוס אותה ולנער אותה, לוודא שמישהו נמצא שם במוח שלה.

"מה אתה עושה כאן?" אני תוקפת ישר.

"אני השותף החדש של המקום." הוא מתיישב על כיסא הבר, וכוס הקפה שאני מחזיקה כמעט נופלת לי מהידיים. מזל שכמעט, כי אני ממש צריכה את הקפה הזה כדי להתמודד עם ת'או, שחושב שעכשיו הוא נהייה המנהל של המקום.