Teach Me Honor.

.פרק 43

"כשהאהבה אמיתית, היא מוצאת את הדרך."-רוקו.

כשאני פוקחת את העיניים, אני נלחמת במוח שלי בכדי למקד את המבט.
הדבר הראשון שאני מריחה זה ריח של אוכל מכובס, הדבר הראשון שאני שומעת אלה צפצופים בלתי פוסקים, והדבר הראשון שאני מרגישה זה כאב לא ייאמן.
העיניים שלי מתפקסות, תודה לאל, ומזהות תקרה לבנה. אני מתפלאת שחלק מהמוח שלי עובד בכלל.
הכאב מתעמעם רק קצת לפני שאני מבינה שמלא צינורות מציקים לי ושואבים לי את הדם מתחת לעור, ושמישהו מלטף את השיער שלי.
אני מפנה מבט ועיניי פוגשות בעיניו הכחולות של אחי הקטן. העיניים שלו יותר בהירות משלי, והשיער שלו אף פעם לא התקרזל כמו שלי. ועדיין היינו דומים אחד לשנייה כמו שתי טיפות מים.
"היי מפלצת." הוא מחייך אלי כשהוא קורא לי כמו שהוא תמיד קורא לי, וממשיך ללטף את הראש שלי.
"היי מעצבן." אני מחזירה בקול סדוק, ולא מצליחה לעצור את החיוך שמתפשט על פניי למרות הכאב.
"איך את מרגישה?" הוא שואל, ואני עדיין מחייכת.
"מתוקה שלי!" הצעקה של אימא שלי מצלצלת לי באוזניים, וכשאני מפנה את הראש לצד השני אני יכולה לראות שהיא ואבא שלי בדיוק נכנסים עם שקיות עמוסות. נודף מהן ריח של אוכל.
"אימא." אני לוחשת, והיא מזנקת אליי כשהשקיות נופלות על הרצפה.
"ג'ו, ילדה יפה שלי, מה הם עשו לך?" הקול שלה הוא כמו בעיטה לפנים.
זה לא כאילו שלא קיבלתי מספיק מהן, אבל זו? כואבת יותר מכולן.
"אני מצטערת אימא, אני מצטערת." היא כורכת את זרועותיה סביבי בעדינות, והנשימות הקטועות שלה מעידות שהיא עומדת לבכות כשהיא מחבקת אותי.
"על מה את מצטערת ילדה שלי? על מה?"
"על זה שלא שיתפתי אתכם, על זה ששיקרתי לכם, והסתרתי מכם."
"אל תטרידי את עצמך בשטויות עכשיו, הכל בסדר." אני שומעת את קולו של אבי, וכשאימא שלי מתנתקת ממני אני יכולה לראות את המבט העצוב על הפנים שלו.
אחרי שאימא שלי פתחה מיני מזנון לצד המיטה שלי וכיבדה גם את הבחורה שהייתה מיטה לידי, היא הכריחה אותי לאכול. היא אמרה שהרופאים אמרו שאני צריכה לאכול.
אז אכלתי, ושתיתי, והצלחתי להתיישב בכוחות עצמי. בכל הזמן הזה התעלמתי מהחבלות על הידיים שלי. למזלי גם ככה לא ראיתי יותר מידי עם חלוק בית החולים, למרות שידעתי שיחכו לי עוד הפתעות כשאכנס להתקלח.
ההורים שלי סיפרו לי שישנתי במשך שלושה ימים, ובין האוכל לבין הסיפורים תהיתי יותר מפעם אחת איפה ת'או.
כשכבר לא היה להם על מה לדבר, והשתרר שקט בחדר וכל אחד התרכז בחדשות ששידרו בטלוויזיה הקטנה והישנה שמותקנת לצד המיטה שלי, החלטתי לשאול.
"איפה ת'או?"
קיבלתי בערך את התגובות להן ציפיתי. אימא שלי נאנחת, ואבא שלי נראה בפעם הראשונה בחייו כאילו הוא עומד להפוך את החדר. הוא תמיד היה טיפוס רגוע. אבל לנוכח האירוע האחרון כנראה שכבר לא.
"הוא לא כאן." אחי עונה בהברקה.
"אני רואה. מה קורה?" אני מכווצת גבות.
"אימא ואבא לא הסכימו לו להיכנס. הוא ישן מחוץ לחדר שלך כל לילה כמו איזה הומלס." אחי מושך בכתפיו, ומפנה אל ההורים שלי מבט מאשים. גם הטון שלו מאשים.
"מה?!" אני צווחת, ואז מתחילה להשתעל.
"ג'ו, אני לא מתכוונת לתת לעבריין הזה להתקרב אלייך יותר! בחיים לא! את לא תראי אותו יותר! ואנחנו לא מדברים על זה עכשיו כשאת במצב כזה. זהו. נגמר הדיון."
"אימא, ת'או לא אשם בשום דבר ממה שקרה לי." אני נושפת, כי קשה לי לדבר.
"אני חייבת לראות אותו, תקראו לו. אני רוצה לראות אותו."
"אני לא מסכים." אבא שלי מתערב.
"אבא, תתנו לי לדבר איתו. אני חייבת לראות אותו! אם אתם רוצים שאני ארגיש טוב, תעשו את זה. בבקשה."
"תפסיקי לאמץ את עצמך! רק התעוררת!" אימא שלי מוחה.
"אימא!" אני צועקת חזרה.
אבא שלי מהדק שפתיים, ואימא שלי מושכת בחולצה שלו.
אני יורה אליו מבט ולא מזיזה את עיניי משלו. זאת גם הייתה הפעם ראשונה בחיי שאני ואבא שלי לא מסכימים על משהו.
"אני אתקשר אליו, תחזרי לנוח ג'ו. הוא יהיה כאן כשתתעוררי." אחי מצהיר כשהוא נעמד.
הוא רק בן 16 ונראה שהוא מבין הרבה יותר מכולנו. הוא היה אמור לעשות להורים שלי בעיות, אבל במפתיע הילד הקטן והמעצבן גדל להיות בחור שאף אחד לא יכול לעמוד בפניי הקסם והחכמה שהוא מפזר.
כולנו מתבוננים בו בזמן שהוא צועד בשקט, ואז הוא מסתובב ומחייך אליי חיוך עדין לפני שהוא יוצא מהחדר.
אני לא מצליחה להירדם עד שת'או מגיע. לוקח לו פחות מרבע שעה להיות בפתח החדר שלי. אלוהים יודע על איזו מהירות הוא נסע. אני הייתי מעדיפה שלא לגלות.
כשהוא נכנס, כולו נראה טרוד והיסטרי.
זאת הפעם הראשונה בחיי שאני רואה אותו לא מתוקתק מחוץ לבית. השיער שלו פרוע ולחולצה שהוא לובש חסר כפתור, ושטיפה במכונת כביסה כי היא מוכתמת לגמרי בכתמים של בוץ.
אימא שלי נעצרת מלעלעל באיזה מגזין, אבא שלי מכחכח בגרונו ונעמד כשאחי מגלגל עיניים וקם אחריו.
"מי וידה." ת'או מתקדם אל המיטה שלי, גוחן אליי ותופס בכף ידי. האופן בו הוא אומר את שמי שובר לי את הלב ואז מאחה אותו.
"ת'או." אני לוחשת את השם שלו, וכורכת את זרועותיי סביבו. כל כך התגעגעתי אליו.
אנחנו מתחבקים זמן רב, ולא אכפת לנו שכל המבטים בחדר מופנים אלינו ונראה ממתינים לסצנת כעס שלא תגיע.
"את רוצה שאני אביא לך משהו? אולי אעביר אותך חדר סוף סוף? החדר הזה מסריח, ומגיע לך VIP, תני לי להעביר אותך מכאן ולדאוג לך לאחות צמוד-"
"אני יודעת שהם לא נתנו לך להיכנס." אני לוחשת לאוזן שלו, ומהדקת את האחיזה בו. למרות שכל החוטים שמחוברים אליי מציקים לי, אני מסרבת לתת לו להתנתק ממני.
"מי?" טון קולו לא נשמע מופתע. הוא מנסה לצאת בסדר, למרות שאין לו סיבה להרגיש שהוא לא.
"ההורים שלי. אני יודעת. אחי אמר לי. אני יודעת שגם ישנת בחוץ. ת'או, אני לא מתכוונת לתת להם להפריד בנינו." אני לא רוצה שהם ישמעו.
"בייב, למה שמישהו יפריד בנינו?" טון קולו קר כמו תמיד כשהוא שואל, ואני נאנחת בהקלה.
"אנחנו נמצא דרך לשכנע אותם, נכון?" אני שואלת בדאגה.
"אני אעשה כל דבר."
"אולי כדאי שנצא." אני שומעת את קולו של אחי, שכנראה התייאש מלחכות.
עד לכאן אני יכולה להרגיש את עוצמת העצבים של ההורים שלי, אבל הם לא מתנגדים לו.
כשאני שומעת את דלת החדר נסגרת, אני משחררת את ת'או. הוא מתיישב על הכורסה שלצידי ולא משחרר את האחיזה של ידו מידי.
"אני מצטערת." אני אומרת מיד.
"על מה?" הגבות שלו מתכווצות.
"סיבכתי אותך, עשיתי בלגן בארגון שלכם ועכשיו אתם צריכ-"
"על מה את מדברת? סיכנת את החיים שלך בשביל הארגון הזה. אבא שלי אמר שאם אני לא נשאר איתך הוא אישית דופק לי כדור בראש." הוא משיב ונושק לגב כף ידי. אני מסמיקה.
לפתע מבטו מרצין, והוא מרים אליי את עיניו.
"הוא נגע בך? הם נגעו בך? כי הרופאים אומרים שאין עלי-"
"לא." אני קוטעת אותו.
"את האמת." הוא פוקד, ואני בולעת את המחנק.
"הוא.. הוא נישק אותי, ואז הוא.. הוא.." קשה לי להגיד את המילים.
"בסדר, הכל בסדר. את לא חייבת לספר לי. אני אפרק אותם, ואוציא את זה מהם. רובם יושבים במרתף שלנו ומחכים שאתפנה לתת להם תשומת לב. ברגע שאת יוצאת מכאן אני הולך לענות אותם כל כך הרבה עד שהם יתחננו למות."
רובם? אני בולעת רוק. המבט שלי מטייל על פניו. אני תוהה כמה זמן הוא לא ישן כמו שצריך. יש לו שקיות שחורות מתחת לעיניים והוא נראה מובס.
אבל הוא עדיין גורם ללב שלי לפעום באושר והתרגשות קבועה מעצם קיומו.
אפילו עכשיו.
אפילו אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד.
אפילו אחרי כל כך הרבה זמן ביחד.
אני מהדקת את האחיזה בידו, ואז מחווה עם הסנטר אל החולצה שלו.
"מה?" הוא שואל במבט תמים עד כמה שאפשר בארנסל הפנים הלא כל כך רחב שלו.
"מה זה הכתמים של הבוץ?" ידעתי בדיוק מה הם. התחלתי לקבל את המוח הקרימינלי מבן הזוג הכאילו עדין שלי.
"זה.." הוא תופס בחולצה שלו ומתסכל עלייה.
"כבר רצחת אחד מהם?"
"רצחתי וזה היה כיף לא נורמאלי." הוא מודה בחיוך שטני, ואני ממצמצת בעיניי כמה פעמים כי כאב חד תפס אותי.
"מה קרה?"
"כואב לי." אני מודה.
אני רוצה ולא רוצה לראות איך אני נראית. מספיק לי להרגיש את הכאב.
"תביא לי את הטלפון." אני מבקשת. הוא לא מהסס לפני שהוא שולח את ידו אל הטלפון שלי, מנתק אותו מהמטען ומביא לי.
אני לוקחת אותו ברעד מידו, פותחת את המצלמה הקדמית ומכוונת אותה לפנים שלי. אני בולעת רוק בכבדות כשאני רואה את פני.
הפנים שלי נראות כאילו הייתי הדף שעליו אומן מתוסכל הוציא את העצבים שלו בצבעים כחול וסגול.
אני נאנחת, סוגרת את המצלמה ומחזירה לת'או את הטלפון.
כשהוא מחזיר אותו למטען אני כמעט נושכת את שפתיי, עד שאני קולטת שזה כואב מידי. זאת לא אשמתו של ת'או. זאת לא אשמתו של אף אחד מלבדם.
אבל מה שיותר מדאיג אותי זה שת'או לוקח על עצמו את הכל.
"ג'ו." הוא נשמע רציני, ואני מרימה אליו מבט מידינו. השיער השחור והיפה שלו נופל על פניו, והשקט בחדר הופך לגוש שזוחל במעלה גבי.
"אני.." הוא נושף נשימה קטועה ועמומה לפני שהמצח שלו קורס על שלי.
"אני לא רוצה להרגיש ככה שוב לעולם. ג'ו, אני כמעט התעלפתי מייאוש ומפחד באותו היום. תבטיחי שלא תסתכני בשבילי יותר. אם משהו יקרה לך שוב אני אתפרק, אבל לא לפני שאפרק את כל המדינה. אני צריך אותך יותר מאוויר לנשימה, אני צריך אותך יותר מאת עצמי. אני לא יכול לחיות בלעדייך. בבקשה, אני לא יכול להרגיש ככה שוב לעולם." הוא לוחש, ואז מנתק את המצח שלו משלי ונועץ את עיניו בעיניי.
בפעם הראשונה בחייו ת'או ג'קסון היה נראה כאילו הוא עומד לקרוס.
"אני ארצח אותם עד שדבר לא יישאר מהם. אני אעשה כזה בלגן שכולם ילמדו שלעולם לא יהיה כדאי להם להתעסק עם האישה שלי. אני אהרוס הכל ולא אנוח עד שאוודא שאת בטוחה."
ידעתי שהוא יעשה את זה.
ידעתי שהוא לא ינוח עד שירקוד על הגופות שלהם במגפיים המעוצבות שלו. וידעתי שהוא יקיים כל מילה ומילה שהוא הבטיח.
מודה לו בי מילים על כך שחסך ממני תיאורים פרטניים בשפה המקצועית והעשירה שלו, אני שולחת את ידיי אל פניו ועוטפת את לחייו בכפות ידיי.
"היי, הכל בסדר. אני אוהבת אותך ת'או. אני אוהבת אותך כל כך אבל אני לעולם לא אפסיק אם תהיה בידי היכולת להגן עלייך. אני מבטיחה שאנסה, אני מבטיחה שאשתדל, אבל אל תבקש ממני לעמוד בצד אם אראה שמנסים להרוס אותך."
מבלי לתת לו להגיב אני מושכת אותו אליי, ומחכה שהוא ינשק אותי.
הוא יודע.
הוא לוקח את הזמן בלרפרף עם שפתיו של שלי, כאילו הוא לומד אותי מחדש, לפני שהוא נושך את שפתי התחתונה בעדינות. הוא מוצץ אותה באיטיות שמרפאה את הכאב שלי ומשחרר אותה ברעש מרטיט.
אני מחייכת אל פיו כשאני מרגיש את הלשון שלו עוברת על שפתיי.
"אל תדאג, יהיה בסדר." אני חוזרת על עצמי, אבל נראה לי שהוא כבר פחות מוטרד, כי הוא לא מפסיק לכרסם את שפתיי בתאוותנות וחושניות.
פתאום הוא מסתער עליי. אני רק יכולה לדמיין את הפנים שלו עכשיו. הנשיקה שלנו מלאה בייאוש בכאב ובהרבה געגוע.
אנחנו מתנתקים מהנשיקה הארוכה שמרגיעה כל חלק בגופי.
הוא מתרחק רק קצת, ולמשך רגע מבורך כל הדאגות נעלמות והוא מביט בי כגבר המביט באישה שהוא אוהב- מבט שמבהיר שהוא ימות כדי להגן עליה.
ואז שפתיו מתהדקות, וגבותיו מתכווצות.
בחיי, הייתי יכולה לעבור הרבה בלי להיות מופתעת אחרי כל כך הרבה זמן במחיצתו, אבל שום דבר לא הכין אותי לדמעה מצידו של האדם עם הכי פחות הבעת כאב שיצא לי להכיר.
עיניו האפורות מביטות בי, ושתי דמעות בודדות נופלות מעיניו. הוא בוכה בשקט. הכאב שמשתקף מעיניו גורם לי להתפרק בעצמי.
"ת'או," אני לוחשת את שמו, והוא מושך אותי אליו לחיבוק שוב.
"אני אוהב אותך. " הוא לוחש, ואני מבינה שזה יוביל לתוצאה קרובה למלחמת עולם. הוא ירמוס כל דבר בדרכו עד ששום דבר לא יישאר.
הוא אוחז בי בחזקה, ונושק לקודקוד ראשי. ממלא אותי באהבה.
לא רציתי שהוא יבכה לעולם. רציתי שזאת תהיה הפעם האחרונה בחיי שאני רואה דמעות של עצב בעיניו.
והייתי נחושה לגרום לזה לקרות.