טאהיונג הסתכל על הצריף. בימים טובים הוא יכל להיקרא בקתת נופש, אבל היום לא היה יום טוב. בעצם, הצריף הזה לא ידע ימים טובים מאז שנות השבעים.
"אתה צוחק עלי נכון?" טאהיונג הסתכל אל ג'ין במבט שאמר 'לא ידעתי שיש לך חוש הומור'.
ג'ין נעץ מבט חודר בטאהיונג. מבט מאיים שהזכיר לטאהיונג להיות יותר זהיר בקרבת המכשף העוצמתי הזה.
"אתה חושב שאין לי מה לעשות חוץ מלעבוד עליך? תכנס כבר, אתה לא בטוח כאן בחוץ"
"מעניין אם מהבית הזה אפשר לצאת לבד" מלמל טאהיונג לעצמו, נזכר בכישוף שג'ין הטיל על הבית הקודם. ג'ין הרים גבה משועשעת. טאהיונג לא הפסיק להפתיע אותו.
בהתחלה הוא חשב שהוא רק צעצוע מין יפה במיוחד שג'ונגקוק אימץ, אחר כך הוא היה משוכנע שהוא מטרד ואידיוט גמור, אבל כשראה שהוא יצא מהשבי אצל הקוטלות, ואסף עליהן מידע על הדרך, שם לב לכל פרט והכי מאיים- היכולת שלו לגרום לאנשים להיפתח בפניו, הוא התחיל להעריך אותו יותר.
"טאהיונג? זה אתה?" ג'ימין נעמד מול טאהיונג, בטוח שהוא שוב חולם, אבל טאהיונג לא השתהה וקפץ עליו בחיבוק ענק. מוחץ אותו. הוא התחיל לספר לו על סרינה, ועל יורין שנראו ממש טוב, ועל צ'ימי הציפור שמצא בדרך, מפטיר לא מעט הערות כלפי הבקתה כמו "מה זה החור הזה" ו "איזה סבא יונגי רצח כדי להכנס לכאן".
כל העת העיניים שלו סרקו את החדר האחד וחיפשו אדם אחד, יותר נכון ערפד אחד, שהוא התגעגע אליו בכל ליבו.
לבסוף נגמרו לטאהיונג הרעיונות על מה לדבר והוא פנה לג'ימין, מחכה לשמוע מה הוא עושה כאן, אחרי שברור שהוא יכל ללכת לביתו. ג'ימין סיפר לו בקול קטן וחמוד שיונגי ביקש שישאר, ושהוא בטוח יותר כאן, אחרי שהקוטלות יודעות שהוא קשור ליונגי.
טאהיונג חייך בידענות, "אתה בטוח שזו הסיבה היחידה?" הקניט את ג'ימין.
"אני גם חייב ליונגי את החיים שלי..ו... וג'ין הציל אותי ממוות".
טאהיונג ניקה את אוזנו. "מי הציל אותך ממוות? ג'ין? אתה בטוח?"
ג'ין התעלם ממנו, הוא ידע שטאהיונג מנסה לעצבן אותו. הוא קרא את המחשבות שלו וידע שהוא מקבל הערכה כרגע מטאהיונג, וזה הספיק לו.
השניים דיברו כמו זוג דודות שלא נפגשו שנים ולבסוף ג'ין איבד הסבלנות, מה שקרה אחרי שתי דקות ו40 שניות בדיוק, ויש שיגידו שזה זמן ארוך מאוד עבור ג'ין להפגין סבלנות.
"איפה יונגי?" הוא שאל את ג'ימין.
"יונגי הלך לחפש את טאהיונג. לאן אתה נעלמת?" ג'ימין התקיף בצעקה את ג'ין. "אתה יודע כמה הוא דאג לך? לא הבנו לאן נעלמת".
ג'ין לא פספס מילה ממה שג'ימין אמר, החבר שלו דאג לו, אבל הוא לא טרח לענות.
"מתי הוא יחזור?"
"אני לא יודע" ג'ימין ענה בחוסר סבלנות. כשראה שג'ין מתחיל להתעצבן הוא שינה את התשובה שלו, "אבל הוא יחזור עוד מעט. הוא לא משאיר אותי לבד להרבה זמן".
ג'ימין משך את טאהיונג לספה, ממשש אותו ובודק שכל איבר במקום הנכון. הוא רצה לדעת כל מה שעבר על טאהיונג וג'ין קטע אותם. שוב.
"תחכו שיונגי יחזור, הוא ירצה לשמוע את זה גם"
"אין בעיה, אני אוהב לדבר, אני אספר לו גם". טאהיונג נפנף את הפקודה של ג'ין וחזר לדבר עם ג'ימין.
"למה אתה לא מתקשר אל יונגי?" שאל את המובן מאליו. מי היום לא מסתובב עם עם טלפון נייד. ג'ימין גלגל את עיניו. "יונגי לא מאמין בזה, והוא בטוח גם שיאתרו אותו דרך הטלפון"
"מצאת לך ערפד לא פרונאידי בכלל" טאהיונג טפח על כתפו של ג'ימין, צוחק.
הוא רצה לשאול איפה ג'ונגקוק, אבל ג'ימין לא התנדב לספר לו והוא עצמו פחד מהתשובה.
~~~
לאחר כשעה יונגי נכנס. כמו בכל פעם מאז ההתקפה, כשיונגי נכנס דבר ראשון ג'ימין נעמד מולו, ויונגי היה מניח יד על כתפו, או מסדר את שערו, או מחבק אותו. זה היה הרגל שהתחיל בלי ששמו לב, כאשר יונגי היה חוזר מחיפושיו אחרי טאהיונג וג'ין, ודבר ראשון היה סוקר את הבית לברר איפה ג'ימין ושהוא בחיים.
אחרי כמה פעמים שיונגי הפתיע את ג'ימין כשישן וגרם לו ליפול מהמיטה, הפתיע אותו במקלחת ועמד מאחוריו כשבישל - גורם לג'ימין להיכוות- ג'ימין העדיף לחסוך מעצמו את הבהלה כל פעם מחדש והלך בעצמו ליונגי, כל פעם שהוא חזר לבית.
יונגי תפס את ג'ימין בידו האחת וקרב אותו אליו לחיבוק קצר. זה לא היה חיבוק רומנטי או מיני. זה היה חיבוק הקלה של 'אתה בחיים'.
טאהיונג הסתכל עליהם ובלע את רוקו. הוא גם רצה לחבק את ג'ונגקוק. לדעת שהכל בסדר איתו. ג'ימין ניצל את הזמן הזה לסקור את יונגי. הוא היה בריא ולא פצוע. הוא נאנח בהקלה.
בזוית העין יונגי הבחין בג'ין. הוא הדף את ג'ימין בקצת פחות עדינות משתכנן ונעמד מול ג'ין.
האגרוף לא היסס להגיע, וג'ין, שלא עסק כל הזמן בקריאת מחשבות פלט קריאת כאב חזקה. הוא התקפל מהכאב ובידו השני שיגר כישוף לעבר יונגי שהיה אמור להטיח אותו אל הקיר. יונגי התחמק והכישוף פספס אותו ופגע בקיר. יונגי אגרף את ידו ונתן אגרוף נוסף לג'ין. הוא אחז חזק בגרונו של ג'ין, מונע ממנו להוציא אויר ומונע ממנו לכשף, אפילו לא בלחש, ובידו השניה מטיח לעברו מכות חזקות.
גין האדים וגישש בתוך מכנסיו שולף פיגיון קטנה, פיגיון שהיתה לטקסים. הוא דקר את יונגי, שהרגיש דקירה קלה ולא משמעותית אבל זה גרם לו לשחרר מעט את האחיזה מגרונו של ג'ין.
בתנועת יד שכמעט ולא נראתה מרוב מהירות, ג'ין זימן נחשים שכבלו את יונגי אל כיסא שעמד שם, מהדקים את ידיו ואת רגליו היטב.
טאהיונג נעמד ומחא כפיים. "זה היה מרשים, אני רוצה הדרן".
מרשים? ג'ימין הסתכל אל הבקתה. הקיר היה חרוך במקומות שהכישוף של ג'ין פגע בו, הרצפה היתה מלאה בדם..על מה הוא מדבר?
"אתה גם כאן?" סינן יונגי לעבר טאהיונג.
לקח לטאהיונג הרבה זמן להרגיע את יונגי, ולספר את מה שעבר עליו. אחרי שעה ארוכה הוא סיים, וג'ין הוסיף את שעבר עליו בשני משפטים וחצי, שהיו ניגוד גמור לסיפור הארוך והמפותל של טאהיונג.
"תשחרר אותי" אמר יונגי
ג'ין לא יכל שלא להתגרות ביונגי,"שמעתי שדאגת לי"
גימין חייך למשמע המילים של ג'ין. הוא נראה קשוח ומתגרה, אבל זה הרגיש לג'ימין שהוא פשוט רוצה לשמוע שדאגו לו. לא משנה שהיה בן אלפי שנים או מאות שנים - ג'ימין לא היה בטוח כמה - אבל הוא היה בטוח שג'ין רוצה שידאגו לו.
הוא חשב חזק אל יונגי , 'תגיד לו שכן', מקוה שאיכשהו יונגי ישמע אותו כמו פעמים קודמות.
יונגי לא היה צריך את ג'ימין בשביל זה.
"דאגתי לך. נשארת להגן עלינו בשדה הקרב ואז נעלמת. חיפשנו אותך ואת טאהיונג ללא הפסקה".
המילים החמיאו לג'ין.
הן היו אמורות לגרום לו לחשוב שהוא אהוב, אבל החלק שאחראי אצלו על האהבה היה שבוי אצל נאמג'ון, ולכן הוא פספס את המשמעות העמוקה של המשפט שיונגי אמר לו.
"אתה יכול להוציא אותי כבר מהנחשים האלו?" שאל יונגי בגלגול עיניים.
ג'ין הפך את הנחשים לנחשי פלסטיק ויונגי קם מהכיסא.
הוא הישיר מבט אל טאהיונג.
היה לו ברור שג'ימין לא סיפר לא כלום.
"טאהיונג אני מצטער בשבילך" אמר את המילים שבני האדם נהגו לומר כדי לרכך את המכה, ולראשונה הוא חש צער כלפי בן אנוש.
" ג'ונגקוק לא איתנו, אתה לא תוכל לראות אותו יותר"
YOU ARE READING
Euphoria ( Yoonmin , Vkook , Vampire) גרסת הדמו
Teen Fictionיונגי וג'ונגקוק הם ערפדים שחיים לצד בני אדם, כדי שהאוכל יהיה זמין תמיד, כמובן. ג'ונגקוק לא נראה כמו ערפד, הוא חברותי ופופולרי בתיכון שנרשם אליו ולוקח את החיים מאוד בקלות. לעומת יונגי, שיכול לשבת ולהרהר שעות בפרצוף קודר, כאילו שזה חלק מספר הדרכות לער...
