הפעמון מצלצל, ועד מהרה מסדרון בית הספר מתמלא תלמידים מכל הגילאים. הלחות במקום עולה, וריח הזיעה והבשמים הזולים ממלאים את אפי. כולם מתים להתחפף הביתה, דוחפים אחד את השני בגסות ההולמת את בני הנוער בימינו.
אני לוקח את הזמן שלי לאט. לא ממהר, כי יש לי אימון פוטבול לפני המשחק המכריע נגד תיכון "שילדס." אני שונא את התיכון הזה. הם סנובים ומפונקים, שנולדו עם כפית זהב בפה. הם לא יודעים מה זה להתאמץ בשביל משהו בחיים. לומדים בתיכון יוקרתי ששמו הולך לפניו. בטח זאת הסיבה שהם הגיעו לרבע הגמר של התיכונים בניו-יורק.
אני מגיע אל עמדת הלוקרים. מסדרון בית הספר ריק ברובו. אני מוציא מהתיק שלי כמה מחברות ודוחף אותן לתוך הלוקר מבלי לדאוג יותר מדי לסדר שלהן. מחברת היסטוריה שלי מבצבצת החוצה ומזכירה לי את עבודת הבית שניתנה לנו היום ומהווה משקל כבד מהציון הסוף שנתי שלי. אני נאנח ותוחב אותה ואת שלושת הספרים הכבדים לתוך התיק שלי. לעזאזל עם נפוליאון. למה הוא לא בחר קריירה פחות נחשבת כמו ליצן בחצר האחורית?
אני טורק את הלוקר ומביט סביב. המסדרון ריק, פרט לכריסטה קרוז, תלמידה אחת שלומדת אתי היסטוריה. כריסטה היא לא בחורה חכמה במיוחד, בייחוד היא גרועה בהיסטוריה. כך שלנצל אותה ולהעתיק ממנה את העבודה יהיה רעיון גרוע.
המבטים שלנו מצטלבים, וכשהיא קולטת אותי מביט בה, היא ממהרת לסגור את הלוקר שלה ובורחת מהמקום במהרה. אני רוצה לצעוק לה איזו הערה עוקצנית, להקניט אותה ולהגיד לה שהיא חתיכת מוזרה, אבל היא כבר יוצאת החוצה. מהתיק שלה, שפתוח למחצה, נופלת מחברת שחורה. אני מתקדם אל עבר המחברת, מרים אותה ויוצא במהרה מחוץ לבניין הכביר, סורק את השטח ומחפש אחריה. כריסטה לא נמצאת בשום מקום. לעזאזל, איך היא ברחה כל כך מהר?
המחברת לא כל כך גדולה. אולי אוכל לדחוף לה את המחברת בין החריצים של הלוקר או משהו. אני עושה את דרכי אל עמדת הלוקרים ומנסה להיזכר מאיזה לוקר היא הוציאה את הספרים. אני כמעט בטוח שהיא עמדה פה, בקצה השמאלי של המסדרון. במחשבה שנייה, אולי זה היה הקצה הימני.
אני מחליט להחזיר לה את המחברת מחר לפני תחילת שיעור היסטוריה. אני מכניס את המחברת המזוינת לתוך התיק שלי ועושה את דרכי אל מחוץ לבניין לכיוון אולם הספורט. המאמן צועק עליי שאני מאחר, ואני מתארגן במהירות, מצטרף ליתר הקבוצה ומקיף את המגרש שבע פעמים. המאמן צועק עלינו שאנחנו לא רצים מספיק מהר, גוער בנו ומתעצבן בגלל שטויות. אני שונא את המאמן שלנו, אבל אין ספק שהוא מאמן טוב יותר מהקודם שהיה לנו.
האימון הוא קשה, כמו יתר האימונים האחרונים שלנו. לאחרונה הם נעשו מפרכים וארוכים. המאמן עושה אותם קשים יותר ויותר ואומר שבזכות זה יהיה לנו קל לנצח את תיכון "שילדס." אף אחד לא מתנגד למאמן או מעז לפתוח את הפה שלו ולהתלונן על האימונים. כולם מפחדים, ואף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מחוץ לנבחרת. המאמן כבר העיף מספר בנים מהנבחרת, רק כי התלוננו. נותרו בנבחרת אלה שבאמת רוצים להצליח.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
