Schizo

פרק 26

דף מספר 20.

שלוש שנים ושלושה חודשים וחצי מאז המוות של אבא.
תשעה וחצי חודשים מאז האונס.

מסיבות. מסיבות. מסיבות.
עישון. שתייה. ריקודים.
זיונים. זיונים. זיונים.

כולם הרגלים גרועים, אבל הידיעה שהם כאלה לא ממש משנה אצלי משהו. אני ממשיכה להתעסק בחרא הזה, ולא חושבת על התוצאות שעלולות לבוא אחר כך. רוב הזמן אני מחוקה לגמרי, המציאות מטושטשת ואני הוזה.

דודה רוז הפסיקה להתרגש מכך שאני חוזרת הביתה בשעות הבוקר המוקדמות, מסריחה מחשיש, מזיעה, מסקס ומעוד הרבה דברים שהיא לא רוצה לדעת מהם. עם זאת, היא לא נותנת לי לישון. שעתיים אחרי שאני חוזרת מהמסיבות והולכת לישון היא מעירה אותי כדי שאעזור לה בעבודות הבית. זה רק גורם לי לשנוא אותה יותר, איזו מין כלבה מזדיינת מעירה בן אדם בשבע בבוקר כדי לשטוף את המטבח?

דוד ארווין רק מסתכל עליי מהצד ומשפיל את מבטו. הוא לא מתערב למרות רצונו לעשות את זה ולמרות הכאב שבעיניו על מצבי המידרדר. אני מודה לו על כך שהוא לא מתערב. גם מייק לא שואל דבר. הם כולם צופים מהצד ונוצרים את לשונם. אני שמחה שאף אחד מהם לא דוחף את האף שלו לעניינים שלי, ובעצם כך הם מאפשרים לי לעשות מה שמתחשק לי.

אני יודעת שאני לא בסדר, ושאני לא צריכה להיות במקומות האלה, אבל באמת שאני לא רואה את עצמי במקום אחר. ברור לי שלא ייצא ממני כלום, וזה לא חוסר הביטחון שמדבר מתוכי אלא המודעות. אני באמת לא רואה סיבה להשקיע במשהו בחיי, כי אני תמיד אשאר להיות כלבה אובדנית. אני רק רוצה ליהנות מהמעט שיש לי בחיי, לספוג את מעט העונג שאני יכולה לקבל כבחורה צעירה.

אני כותבת עכשיו את הדברים האלה במחברת ומבינה עד כמה אני מרחמת על עצמי. האמת, אני עושה זאת כל פעם כשאני מביטה במראה. אני מביטה על בבואתי במראה והבבואה מביטה בי, וכל מה שמשתקף זאת בחורה מתה מבחינה נפשית. עיניי תמיד עצובות וגדושות באיפור שחור ומאיים, עצמות הבריח שלי בולטות מאוד. כך גם עצמות האגן וחלק מהצלעות. בגדיי גדולים עליי, אבל אני ממשיכה ללבוש אותם. דודה רוז לא מסכימה לקנות לי בגדים חדשים, כי "אין כסף".

הייתי מאשימה את סם במצב שנקלעתי אליו, אבל אני יודעת שזה לא נכון לעשות זאת. הוא אשם במידה מועטה, כי יש הרבה דברים שהביאו אותי להיות איפה שאני נמצאת היום. הסיבה העיקרית היא שפשוט נולדתי בעולם הזה. זאת לא אשמתי או אשמת המשפחה שלי שהעולם הזה הוא מקום אפל. אני לא מדברת על כדור הארץ, כי העולם שלנו גדול. אני מדברת על העולם האישי שלי, המקום שבו הסמים והזיונים האלה הם נורמליים לחלוטין.

אני יודעת שאם הייתי גרה במשפחה אחרת, שפויה יותר, בטח הייתי מקבלת על הראש על כל הדברים שאני עושה. אולי זה היה גורם לי להפסיק לעשות אותם. פה אף אחד לא מונע ממני לעשות את הדברים האלה, וזה בסדר מבחינתי כי טוב לי לעשות אותם. אני מרגישה חופשיה כשאני עושה אותם.