Schizo

פרק 24

דף מספר 17.

שלוש שנים מאז המוות של אבא.
חצי שנה מאז האונס.

כשמר בנסון כתב את התאריך על הלוח, הבהבו בראשי שלוש מילים בלבד: המוות של אבא. המחשבות על המוות של אבא הטרידו את מנוחתי עוד קודם לכן, לפני שבועיים, כשמר בנסון כתב את התאריך האחד באפריל.

חלפו שלוש שנים. קשה להאמין ששרדתי שלוש שנים, ואני עדיין כאן. חשבתי שאתמוטט כבר באמצע הדרך ואוותר על הצורך להישאר בחיים. לא יודעת למה חשבתי על זה. אולי זה מפני שבכל פעם שאני מנסה למצוא יתרונות לקיום שלי, אני לא מוצאת אותם. אני פשוט נזק.

יצאתי באמצע שיעור היסטוריה, ולמזלי, מר בנסון לא שאל יותר מדי שאלות. הוא מעולם לא שאל שאלות לגביי וגם אף פעם לא צעק עליי. זאת בניגוד לשאר תלמידי הכיתה שחטפו ממנו על הראש על כל דבר הכי קטן שאמרו לא במקום. אני לא יודעת למה מר בנסון כל כך טוב אליי, אבל מסיפורים ששמעתי הוא איבד את הוריו כשהיה ילד. אני מניחה שהוא מתנהג אליי כך, כי הוא מזדהה עם הדברים שאני עוברת – המוות של אבא. לא דיברנו על זה, אז אני יכולה רק לשער.

בכל אופן, יצאתי מהשיעור ועשיתי את דרכי אל מחוץ לבית הספר. באותו רגע לא הרגשתי שאני מסוגלת להמשיך לתפקד כראוי. העצבים עקצצו בכל גופי, והרגשתי שאני יוצאת מדעתי שוב. זה לא היה סימן טוב.

ממש לא רציתי להתחרפן שוב.

עליתי לאוטובוס הביתה, אבל לא ירדתי בתחנה שלי. נשארתי במקומי, וישבתי בו עד סוף הנסיעה. כשהגעתי לתחנה המרכזית, לא חשבתי יותר מדי על מעשיי ועליתי לאוטובוס המגיע לעיירת ילדותי. הכול היה כל כך ספונטני.

שילמתי לנהג, ונסעתי לבית האמתי שלי.

במהלך הנסיעה קיבלתי הודעה מסם, שהתעניין איפה אני. תכננו להיפגש אצלו ולנסוע יחד לבית דראנק, אבל התכניות שלי השתנו בפתאומיות.

לפני שנתיים, כשהיה שנה מאז המוות של אבא, דודה רוז אמרה לי שאני צריכה להרפות ולהמשיך הלאה. כעסתי עליה ממש, אבל בסופו של דבר הסכמתי אתה. היום אני שוב כועסת עליה. במהלך כל הנסיעה לעיירת הילדות שלי, הבנתי שאני מוכרחה לבקר גם בבית הקברות. אני חייבת לעשות סגירת מעגל עם עצמי כדי להתקדם הלאה בחיי. היא תעזור לי להשאיר את הכול מאחוריי, אחרי שהתבגרתי מעט וטעמתי מעט מהחיים.

שלחתי לסם הודעה בטלפון שהתכניות השתנו, ושאני לא בבית הערב, והוא מיד הגיב בהודעה בעלת אותו תוכן כמקודם, איפה את?

לא עניתי לו, כיביתי את הטלפון שלי ודחפתי אותו למעמקי התיק. ראיתי שהאוטובוס מתקרב לעיירה שלי, אז נעמדתי והתכוננתי לרדת. כעבור שלוש דקות ירדתי מהאוטובוס והייתי בדרכי אל בית ילדותי. הוא היה רחוק יחסית מהתחנה המרכזית, אבל ההליכה הזאת עשתה לי טוב והרגיעה אותי. הייתי לחוצה, והתחלתי לשחזר כל פריט ופריט שהיה בבית. זכרתי היטב איפה השארתי כל דבר ודבר.