ככל שחולפות הדקות והשעות אני מתחרט יותר ויותר על ההחלטה שלי ללכת לארוחה עם בראד ואימא. אני מתאר לעצמי כמה הדבר הזה הולך להיות מביך ולא נעים לאף אחד מאתנו. אני מנסה לחשוב מה לעשות. למה הסכמתי ללכת? אני מרגיש אבוד.
המחשבות נודדות אל כריסטה. יש לי גם אותה על הראש עם הסכיזופרניה הזאת שלה. זה מזכיר לי את היומן שנמצא במעמקי התיק, ומתחשק לי לקרוא. אולי יהיו שם תשובות למה שקורה אתה. אני קם מן המיטה וניגש אל התיק, מגשש בתוכו ומחפש אחר היומן.
"נייט!" אימא קוראת לי, עוצרת אותי באמצע החיפוש.
"מה?"
"אנחנו יוצאים עוד חמש עשרה דקות." אני מקלל חרישית ומוותר על רעיון הקריאה ביומן. אני מתעצבן על עצמי שכל אחר הצהריים שכבתי במיטה, הרהרתי ובהיתי בתקרה. יכולתי לעשות משהו טוב יותר, אני גוער בעצמי ורץ אל ארון הבגדים כדי להתארגן.
אני מוציא חולצה מכופתרת-משובצת כחולה ומכנסי ג'ינס שחורים, מתלבש ונועל נעלי אולסטאר שחורות. אני מתיז על עצמי בושם ורץ אל חדר הרחצה. שם אני מורח קצת ג'ל על השיער, מרים כמה קצוות למעלה ומסרק אותו באלכסון.
אני מתייצב בסלון, ומחכה לאימא שצועקת מהחדר שהיא כבר באה. בעודי מחכה לה אני תוהה איך תיראה ארוחת הערב שלנו עם בראד הזה. אני לא מתלהב מהרעיון הדפוק הזה, והחרטה רק הולכת וגדלה. לרגע אני שוקל לשקר לאימא שאני לא מרגיש טוב. אני יודע שהיא תבין בגלל כל היום המחורבן שהיה לי, אבל אני מאבד את כל המילים כאשר היא מופיעה בסלון מאורגנת ומגונדרת כמו שמעולם לא הייתה. באותו רגע אני הודף את כל מה שאני חושב הצדה, כי אני לא רוצה לאכזב אותה.
אני אוסף את המפתחות לרכב, ובלי לומר אף מילה לאימא, אני יוצא מהבית ומותיר אותה מאחוריי. אני יורד במדרגות הבניין, מגיע אל החניה ונכנס במהירות אל הרכב. אימא נגררת מאחור באיטיות, מצטרפת אליי תוך כמה דקות. אני מניע את המנוע ומושך את החגורה כדי אתה ממש ומתחיל לקלל ללא לסגור אותה, אבל מסתבך הרף.
"נייט!" אימא גוערת בי. העצבים שלי כל כך בוערים שאני רוצה להגיד לה לסתום את הפה, אבל אני נוצר את לשוני ונאבק בדחף הנורא הזה. היא לא אשמה בכלום. היא אמנם הציעה את הרעיון, אבל את הבחירה אני עשיתי.
"מצטער." אני מגלגל את עיניי, משחרר את החגורה ומחליט להתפלל לאלוהים שלא יעצרו אותי. נראה לי שזה יהיה יותר אפקטיבי מאשר לנסות לסגור אותה.
"אני יודעת שאתה לחוץ, אבל אני מבטיחה לך..."
"בבקשה, בואי לא נדבר על זה. אני מנסה להתכחש ולהדחיק את העובדה עד לרגע האחרון." אני קוטע אותה ומיישר את מבטי אל הכביש ההומה. אני מחליף הילוכים ומשתלב באיטיות בתנועה שמשום מה עמוסה הערב. היא לא מוציאה אף הגה מפיה, אפילו לא מעירה על כך שלא חגרתי את חגורת הבטיחות בסופו של דבר.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
