אני מפורק לחתיכות, ובוכה כמו ילדה קטנה בת שש שאימא שלה לא קנתה לה סוכריה. בכוחות אחרונים אני גורר את עצמי ולוקח את קופסת הסיגריות. בורח אל הסיגריות ומעשן את תכולת הקופסה בפחות משעה. ראשי מסוחרר וגופי מותש מכל היום הנורא הזה. אני מרגיש כאילו זה שידור חוזר של היום בו כריסטה עזבה. אותה תחושת תסכול, כעס וכאב בכל מקום. הרגשה מחורבנת.
אני מחליט לא לשקוע בתוך החרא הזה, אלא לנסות להדחיק אותו, כי שקיעה לא תוביל אותי לשום מקום. אני זקוק למקלחת ארוכה וקרה שתצנן אותי ותרגיע את כל העצבים הרותחים שלי. אני נכנס להתקלח, וכשאני מסיים, אימא כבר נמצאת בבית והשעה כמעט שבע. היא אומרת לי שלום, אבל אני מתעלם ממנה ועושה את דרכי אל החדר. אני מתלבש, מתארגן ומתכונן לצאת מהבית.
"לאן אתה הולך?" אימא עוצרת אותי בכניסה.
"לא יודע. נתראה אחר כך." אני מסנן, שנייה לפני שטורק אחריי את הדלת. אני רץ במורד המדרגות של הבניין, יוצא החוצה ונכנס במהירות אל הרכב שלי. אני מתניע אותו, מכניס לרוורס ויוצא מהחניה. הראש שלי צועק לנסוע לבית דראנק, ואני מקשיב לו.
אני מחכה לכריסטה על המדרגות בכניסה. מעשן כמה סיגריות מהקופסה שקניתי בדרך לבית דראנק, ובראשי מדמיין איך השיחה שלנו תתנהל.
"אני מצטערת שעזבתי אותך, נייט, זאת הייתה טעות נוראה."
"קשה לי לסלוח לשקרנים."
"אני לא בסדר. תעזור לי."
לא משנה איזו גרסה של השיחה אדמיין, באף אחת מהן לא אוכל להאשים אותה. תמיד הצל הסכיזופרני שלה יתעופף מעלינו וימשוך אותה החוצה מהאשמה. בכל גרסה של שיחה שאני מדמיין, אני מרגיש אשם וסולח לה ברגע.
אני מחכה ומחכה, מלא תקווה שהיא תופיע, שאראה אותה ואוכל לדבר אתה. מקווה שאוכל להבין אותה טוב יותר, שאוכל להיכנס לראש שלה ולמחשבות שלה ולגלות למה היא מתנהגת בצורה הזו. למה היא נעלמה מעל פני האדמה, כשהיא יודעת שהיו לי את כל הכוונות לעזור לה. למה היא דוחקת אותי הצדה ובורחת ממני.
אני נותן לה הזדמנות, פותח בפניה דלת אל מקום טוב יותר. אני מחכה עם הדלת הפתוחה, מחכה שתבוא ותיכנס דרכה, אבל היא לא מגיעה. אני מחכה לה עד שהאחרון מבין האנשים מבית דראנק עוזב את המקום.
היא לא מגיעה, ואני מרים ידיים להיום, מחליט לחזור הביתה.
כשאני נכנס לרכב, אני מבחין בטלפון המהבהב שלי ורואה שלוש שיחות שלא נענו מאימא. המענה האוטומטי שלי שלח לה הודעה שאני במסיבה, ואימא שלחה לי בחזרה שאתקשר אליה כשאוכל. אני לא עונה לה, זורק את הטלפון אל המושב לצד הנהג ונוסע הביתה, מותש מכל הלילה המחורבן שעבר עליי.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
