אני קורא את המכתב שכריסטה כתבה לחברתה קייסי בערך שמונה פעמים. הכעס שטמון בדפים כבד מאוד. יש הרבה מאוד זעם, ואפשר לראות את זה גם על פי התוכן של המכתב וגם על פי החריטות החזקות של העיפרון.
המכתב מלחיץ אותי. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני מרחם על קייסי. כריסטה מאשימה אותה בהרבה מאוד דברים במכתב הזה ומטיחה בפניה עובדות מזעזעות כמו שהיא חברה מחורבנת, שאף אחד אף פעם לא יאהב אותה ושהיא תישאר לבד.
כריסטה אמנם לא אומרת לחברה שלה שהיא תישאר לבד באופן מפורש, אבל אפשר לראות את הרמיזה הזאת בין השורות. אני מרחם על קייסי ומאוד מקווה בשבילה שהיא לא תזכה לקרוא את המכתב שכריסטה השאירה לה, כי הוא אכזרי מדי. הכאב של כריסטה נורא, אבל יהיה עוד יותר נורא, אם קייסי תקרא את המכתב.
אני לא יודע מה יקרה אם קייסי תקרא אותו. איך היא תרגיש ואיך היא תגיב לזה. אני לא יודע אם היא תגיב לזה כמו שכריסטה מצפה שהיא תגיב או שתהיה אדישה ותזרוק את המכתב לפח. אם אני הייתי מקבל מכתב כזה, הייתי נכנס להלם ולא הייתי מתאושש.
כריסטה פונה אל קייסי בלב שבור. ילדה אבודה בת שלוש עשרה, שאיבדה את אבא שלה לפני כשלושה חודשים וחצי, צריכה להתגבר לבד ולעבור את כל תהליך
ההתאוששות בעצמה. כריסטה אבודה עמוק בתוך התהום אליה שקעה. במקום שקייסי תהיה שם לצדה ותתמוך בה, היא עזבה אותה. קייסי עזבה את כריסטה ברגע שהיא הכי נזקקה לה. היא עזבה אותה בעת צרה.
אני לא יודע אם לקייסי מגיע לדעת מה כריסטה חושבת עליה או לטעום מהאכזריות שלה, אבל אני יכול להבין מאיזה מקום כריסטה מדברת במכתבה. היא מדברת ממקום של כאב ואובדן. אני מכיר את הכעס והתסכול
הזה, גם אני חוויתי אותו לאחר שאבא עזב.
המנעול של דלת הכניסה לבית מסתובב. אני מרים את ראשי ומיד סוגר את היומן. אני תוחב אותו מתחת לספה יחד עם קופסת הסיגריות הריקה שלי ועם המצית. אני פותח במהרה את החלון לרווחה כדי לאוורר את הסלון ולהעלים את שאריות ריח הסיגריות שנותרו בחדר. אימא
נכנסת הביתה. היא מחזיקה בידיה שקיות סופר רבות, ואני מיד ניגש לעזרתה ולוקח את רוב השקיות.
"היי, נייטי," היא נושקת ללחיי.
"היי, אימא." אני מחייך ועושה את דרכי אל המטבח.
"התקשרתי אלייך שתבוא לעזור לי עם השקיות, אבל הטלפון הנייד שלך סגור. הנחתי שיצאת עם חברים לשתות ולחגוג את הניצחון במשחק."
"אני מצטער שלא עניתי, שכחתי להטעין אותו." אני מסביר ומניח את השקיות על השולחן.
"נו, אז איך היה המשחק?" היא שואלת, ואנחנו מתחילים
לפרוק את השקיות יחד.
"אה, נחמד." אני משתתק, בעודי מוציא מהשקית קופסת
שימורים של רסק עגבניות ומעביר אותה לאימא.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
