Schizo

פרק 36

אני משלב את אצבעותיי באצבעותיה הדקיקות של כריסטה ומוביל אותנו אל הכניסה האחורית של בית דראנק – שם החניתי את הרכב שלי. בהתחלה צעדיה מהססים, והיא שוקלת ומהרהרת על כל צעד שמתקדמת אתי. עם ההליכה דעתה נעשית קלילה, ואנחנו מגיעים אל הרכב תוך דקות ספורות, למרות המרחק הרב מהמקום.

כריסטה משתהה רגע במקומה. עובר בי חשש שאולי היא תתחרט, אז ידי מלטפת את גבה במטרה להרגיע אותה. היא ממצמצת מספר פעמים ומתעשתת. היא שואפת אוויר לריאותיה ועושה את המשך דרכה אל הרכב לבד, בלי שאלווה אותה.

אני נכנס למושב הנהג ומתניע את הרכב. רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך אני שולח אליה מבט כדי לראות אם היא בסדר. אני מחייך לעצמי, לוחץ על דוושת הגז, ואנחנו מתרחקים מבית דראנק הארור.

פניה נטולות כל הבעה, וקשה לי להבין על מה היא חושבת ומה עובר לה בראש.

"זה הרכב שלך?" היא בוחנת את פנים הרכב המוזנח.

"כן."

"הייתי בטוחה שיש לך איזו פרארי." לא ברור למה היא חושבת שיש לי כסף.

"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי."

דממה מביכה משתלטת מצד שנינו בחלל הרכב עד סוף הנסיעה. רק המוזיקה מתנגנת.

אני מחנה את הרכב סמוך לבניין, ואנחנו עולים אליי הביתה. כשאנחנו נכנסים פנימה, הבית חשוך ואני מבין שאימא ישנה. אני חש הקלה, כי אם אימא הייתה ערה, סביר להניח שהייתה נטפלת לכריסטה. המצב היה יכול להיות מביך.

"את רעבה?" אני רואה שהיא בוחנת את הבית והבעת פניה מופתעת. היא מביטה בי ומנידה את ראשה לשלילה. אני נאנח ושואל, "מתי אכלת ארוחה נורמלית בפעם האחרונה?"

"תגדיר נורמלית," היא מושכת בכתפיה, "אצלי שום דבר לא נורמלי."

"בואי." אני אוחז בכף ידה ומוביל אותה אל המטבח. אני מסמן לה להתיישב על הכיסא, בעוד שאני פותח את המקרר ומחפש משהו לאכול. שני משולשי פיצה נותרו מארוחת הערב. אני מוציא אותם ומכניס לחימום במיקרוגל.

"הבית שלך יותר קטן מהבית של המק'פליים."

"אני לא רואה סיבה לגור בבית גדול יותר. זה רק אימא שלי ואני." המיקרו מצפצף, ואני מוציא את הצלחת ומניח אותה לפני כריסטה. היא בולעת את הרוק שלה בהתרגשות, מושיטה את ידה הרועדת אל משולש הפיצה ומתחילה לאכול.

"איפה אבא שלך?" היא שואלת בפה מלא.

"אני לא יודע, וזה לא באמת מעניין אותי." אני מגלגל את עיניי, ממש לא רוצה לדבר על המזדיין הזה.