השבוע הזה ארוך ומייאש. כבר ביום השני להתפרצות הווירוס שלי, אני מנסה לצאת מהמיטה ולחזור לשגרה. לצערי, מהר מאוד אני חוטף על הראש מאימא, והיא מחזירה אותי למיטתה.
במהלך כל השבוע אני מרותק אל המיטה של אימא. רוב הזמן ישן ונותן לגוף שלי להילחם בחום הגבוה. אני מנסה לשכנע את עצמי לקום ולנסוע לבית דראנק. אני חייב לראות את כריסטה, אבל השכנועים העצמיים לא מספיקים, ואני נחוש להבריא לקראת משחק הגמר בפוטבול.
השבוע הארוך מסתיים, ובסופו של דבר אני מצליח לעמוד על הרגליים בריא ושלם. כמעט. מדי פעם סחרחורת קלה תוקפת אותי, אבל אני מתעלם ממנה ומחליט ללכת ביום שלישי לאימון.
האימון קשה, כפי שהיה הקודם. השרירים שלי כואבים, אבל למזלי, לא כל תשומת הלב של המאמן ממוקדת בי, כך שלפעמים אני מקצר בתרגילים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, סובלים מהאימון, והמאמן דוחף אותנו לאורך כל האימון עם המשפט הכי נדוש: "קשה באימונים, קל בקרב." ברור שקל בקרב. במשחק עצמו לא נצטרך לעשות שמונים שכיבות שמיכה רגע אחרי שהקפנו את המגרש שלושים פעמים. אני נוצר את לשוני ומתאפק לא לעקוץ אותו על המשפט המחורבן הזה.
בסוף האימון המאמן עושה לנו שיחת מוטיבציה.
"אתם במקום הזה, כי הצלחתם להוכיח לעצמכם ולי שמגיע לכם להיות פה. כל האחרים לא היו מספיק טובים כדי להמשיך לטפס אל הפסגה של ההר הזה. קחו את זה לתשומת לבכם ו..." בולשיט, בולשיט ועוד בולשיט. כל כך הרבה בולשיט במשך חצי שעה. שלושים דקות מתבזבזות מחיי, בעודי יושב על הספסל עם כל חברי הקבוצה ומקשיב לחרא שיוצא מהפה של המאמן.
"באיזו שעה אנחנו אמורים להתייצב פה, אם המשחק מתחיל בשתיים?" שואל אית'ן לפתע, מנפץ את הבועה שלי וגורם לי להבחין בכך שהמאמן סיים את שיחת המוטיבציה המטופשת.
"בשתיים עשרה. עוד שאלות?" גל של מלמולי רוגז מרחף באוויר, וכשלא נשמעת תגובה הוא מוסיף, "משוחררים."
אני קם ראשון, ואחריי יתר חברי הקבוצה. כל אחד אוסף את חפציו ועוזב את המגרש.
"נייט!" אש קורא מאחוריי, אני עוצר ומסתובב לכיוונו.
"מה?"
"תוכל להקפיץ אותי? המנוע של הרכב שלי שבק, וההורים שלי לא ממש בעניין של להחזיר אותי." אני מגלגל את עיניי.
"אש, אתה גר פאקינג חמש דקות הליכה מפה." הוא נועץ בי מבט מתחנן, ואני נכנע, "טוב, בסדר."
"תודה." הוא מחייך, ואנחנו עושים את דרכנו אל הרכב שלי.
אנחנו מגיעים אל הרכב, שנותר כמעט בודד בחניון, ונכנסים אליו. אני מתניע אותו, והמנוע מתעורר לחיים. אני בודק את המראות, לוחץ על דוושת הגז, וברוורס מהיר מסתובב ויוצא מהחניה.
YOU ARE READING
Schizo
Romance״התמכרתי לקריסטל מת׳ באותה מידה שהתמכרתי לחיים.״ חייה של כריסטה קרוז משתנים באחת, כשבוקר אחד ניצבים בפתח ביתה שני שוטרים הנושאים בשורה שמטלטלת אותה ומובילה את דרכה במשעול אפל אל לב החשכה. בדרכה רווית הקשיים מתעדת כריסטה את קורותיה ביומן. נייט דניא...
